כשקרגיברס לא אוהבים את מי שהם מטפלים בו
היא עצמה את העיניים. החדר היה לבן ונקי. על השולחן ליד המיטה עמד אגרטל עם פרחים רעננים וכוס מיץ תפוזים טרי על מפה צחורה. היא דמיינה שהיא ממלאת כל בקשה בשמחה גדולה, שמחה שהיא זוכה להחזיר אהבה למי שגידלו אותה וכל כך יקרים לליבה.
כשפתחה את העיניים היא ראתה שהחדר נשאר אותו חדר, בלי מיץ תפוזים. בלי אגרטל. ובעיקר בלי אהבה גדולה למי ששוכב במיטה מולה. היא נזכרה שאמרו לה פעם שבעשרת הדיברות כתוב רק “כבד את אביך ואת אימך”.
אף אחד לא אמר שחייבים לאהוב אותם.
לפעמים לא אוהבים. לפעמים אפילו שונאים.
שונאים את המצב, ואת זה שזה נפל עלינו. לפעמים לא אוהבים את האיש או האישה שמטפלים בהם. אולי אף פעם לא היתה אהבה גדולה. גם אם אנחנו אוהבים מישהו מאוד, יש רגעים של כעס, שבהם אנחנו לא מרגישים אהבה. לפעמים, אנחנו אפילו שונאים. יש נקודות משבר שבהן נמאס מהכל ואז עולים רגשות שליליים.
ובכל זאת, אם אתם קוראים את הפוסט הזה, אתם שם מסיבה כלשהי. אתם בוחרים להיות שם.
זו יכולה להיות בחירה פסיבית, מתוך זה שאם אני לא אטפל בו אז אף אחד לא יעשה את זה. זה יכול להיות בגלל הפחד של “מה יגידו עלי?” או “איך אני אוכל להסתכל לעצמי בעיניים?” יכול להיות גם שלא מצליחים לשים יד על הסיבה, ופשוט לא להיות שם זו לא אופציה. בלי לדעת למה, אבל פשוט ככה. “כי אצלנו במשפחה לא שולחים מישהו להירקב בבית אבות.”
אני בוחר משמע אני קיים
בכל אחת מהאפשרויות, יש נקודה של בחירה.
הבחירה היא להיות שם בשביל מישהו אחר. גם כשלא אוהבים אותה, וגם כשאנחנו מקללים את הרגע שבו אנחנו נכנסים בפתח הבית או כשהוא מבקש שנכין לו כוס קפה. הבחירה הזו היא משמעותית, אבל כדי להרגיש את את המשמעות שלה אנחנו צריכים להכיר בזה שהיא בחירה.
מציאת משמעות חיובית ואקטיבית בתוך המסע הטיפולי היא חשובה, כי היא עוזרת לנו לעבור ממצב תודעתי של “משהו קרה לי” ל”משהו קרה בעולם ואני בחרתי לעשות”.
אתם יכולים לקום וללכת. יש כאלה שעשו את זה.
ברוב המקרים אף אחד לא עומד עם אקדח צמוד לרקה ומכריח אתכם להישאר אם אתם לא רוצים בזה. אולי אתם מרגישים שאין לכם ברירה, אבל אם נהיה רגע קרים ומנוכרים, יש לכם ברירה. הייתם יכולים לבחור שלא לעשות את זה. הייתם משלמים על זה מחיר רגשי, חברתי או משפחתי, אבל הייתם “מרוויחים” משהו אחר.
ויש כאלה שבחרו שלא להישאר, שבחרו לנתק מגע מאלף ואחת סיבות. מוצדקות או לא מוצדקות – זה ממש לא משנה. הם לא העניין.
העניין הוא אתם, והבחירה שאתם בוחרים.
אולי תגידו שבשורה התחתונה זה לא משנה כלום, כי אתם לא רואים את עצמכם עושים משהו אחר וזה מרגיש כאילו אין ברירה, רק ברמה התיאורטית. זה נכון, אבל למרות זאת אני רוצה להציע את האלטרנטיבה הבאה:
יש משהו שנותן כוח בלעצום את העיניים ולומר לעצמי שאני כאן מתוך בחירה. אני שונא/לא אוהב/לא רוצה את זה שאני פה, או את מה שאני עושה, אבל אני בוחר בזה. “אני בוחר” זה הסיפור שאני מספר לעצמי, וסיפורים זה אחד הטריקים הכי עתיקים בהיסטוריה האנושית.
אולי הטריק הזה יעבוד בשבילכם הפעם.
*תודה לד”ר סוניה פאו, שהכירה לי את העולם המופלא של הלוגותרפיה, ולימדה אותי על החשיבות של חיפוש משמעות חיובית במסע הטיפולי ובחיים בכלל.