מוסכניקים, רופאי שיניים ושמירה על שפיות

הדאגה לרווחה הנפשית שלנו היא כמו ביקור אצל רופא שיניים או מוסכניק. חשוב לעשות את זה באופן סדיר כי אחרת זה  יתנקם בנו וינשוך אותנו בתחת.

“אתה צריך להחליף את הצמיגים האחוריים. הם שחוקים לגמרי.” בוחן הרכב בדינמומטר הסתכל עלי במבט מאשים.
– “מתי החלפת צמיג בפעם האחרונה?”
– “אין לי מושג, לא בשלוש השנים האחרונות.”
– “וכל כמה זמן אתה בודק אוויר בצמיגים?”
-“צריך לבדוק?”
ראיתי בעיניים שלו שהוא רצה לומר לי שאני מטומטם ומגיע לי להיכשל בטסט עוד אלף פעם. במקום זה הוא אמר, “אתה צריך לבדוק אוויר לפחות פעם בחודש, אחרת זה שוחק את הצמיגים. עכשיו לך להחליף צמיגים ותחזור לכאן לטסט חוזר”.

בחיי שלא ידעתי. 

בחיים לא עשיתי טסט לאוטו לפני כן, והצמיג היחיד שמילאתי היה של אופניים. זה היה מזמן. מבחינתי טיפול 10,000 היה בגדר המלצה, ושמן מנוע יש רק בנגמ”ש.
רופאי שיניים ומוסכניקים הם אנשים שהייתי מעדיף לא לפגוש. ובכל זאת אני משתדל לפגוש אותם באופן סדיר. זה פשוט פותר לי בעיות בטווח הרחוק. בדומה לבדיקות שמן/מים ובדיקה תקופתית אצל רופא שיניים, יש תחום שבני משפחה מטפלים צריכים להשקיע בו זמן ותשומת לב מדי פעם:

הם עצמם. 

תחזוקה אישית – פיזית ונפשית, היא משהו שצריך להיות בלתי נפרד מהמסע הטיפולי.
כמו לנפח את גלגלי הרכב, כמו ללכת לשיננית, קרגיברס צריכים לדאוג לבריאותם הנפשית והגופנית לא פחות ואפילו יותר מאנשים אחרים.

למה קרגיברס צריכים לדאוג לעצמם יותר מאנשים אחרים?

קרגיברס חווים מתח ולחץ נפשי לאורך זמן. הדאגה והטיפול, גם אם הם לא דורשים מאיתנו זמן רב, משאירים בנו חותם. המתח הזה נמשך בדרך כלל לאורך תקופה ארוכה של חודשים ואפילו שנים. ובניגוד למה שאנחנו חושבים, הגוף והנפש שלנו לא מתרגלים לזה. 

להיפך, הם נשחקים.

אנחנו הופכים להיות עצבניים וחסרי סבלנות, וגם הגוף שלנו מתחיל להרגיש את המתח. מישהו סיפר לי פעם שהוא מרגיש כמו מיתר גיטרה מתוח מדי, וכל פריטה לא נכונה מטלטלת אותו. לפעמים הוא מרגיש שהוא פשוט נקרע.
מתח גורם לירידה במערכת החיסונית שלנו והופך אותנו לחשופים יותר למחלות שונות. הוא פוגע גם בלחץ הדם, וכל הכיף הזה מצטרף לזה שאנחנו שמים את עצמנו במקום השני או השלישי בסדר העדיפויות ולא מטפלים בדברים בזמן. 

הגב כואב? אין לנו זמן לטפל בזה. בקרה תקופתית אצל רופא שיניים? נו, זה יכול לחכות כמה חודשים. או שנים. 

וזה מביא לנזק מצטבר. כמו צמיג שלא מנפחים או רצועת טיימינג שלא עושים לה מה שצריך לעשות לרצועה המחורבנת הזו – בסוף נגמר לנו האוויר.

על הנייר, הפתרון הוא די פשוט – להזיז את התחת ולדאוג לעצמך: ללכת לרופא, ללעשות ספורט, לפגוש חברים או לעשות משהו שממלא אותך. אחרת נמצא את עצמנו בלי אוויר.

אבל בחיים האמיתיים, הפתרון הפשוט הזה הוא קשה לביצוע.

כי אין זמן, ואין כוח. וכשיש דקה פנויה אנחנו מעדיפים לישון, לצפות בחתונמי או לבהות בחלל. כמו הורה שנולד לו תינוק – אנחנו ממוקדים בבסיס של פירמידת הצרכים של מאסלו. 
תן לישון, לאכול ולשרוד.

אז מה כן אפשר לעשות?

להתחיל בקטן, לייצר לעצמנו סביבה שמאפשרת את ההפסקות האלה. לוותר על דברים כדי להכניס דברים משמעותיים יותר.

הדבר הכי חשוב שלמדתי בקורס הכנה לפסיכומטרי היה בשיעור הראשון. המורה שלנו דיברה איתנו על איך לומדים לפסיכומטרי. איך לבנות את השבוע שלנו כך שנוכל להקדיש מספיק זמן ללימודים ולהגיע למבחן בכושר הכי טוב שלנו.

והדבר הראשון שהיא אמרה לנו להכניס ללו”ז היה שעות פנאי. היא, שאמורה להגיד לנו שהחיים שלנו נעצרו למשך החודשים הקרובים, באה ואומרת בדיוק ההפך.

הדבר הראשון שאנחנו מעיפים הצידה כשיש לחץ של זמן ומשימות זה את עצמנו: ארוחת צהרים ביום עמוס בעבודה, שנת לילה טובה, מפגש עם חברים או זמן של כיף עם המשפחה – כל אלה עפים דרך החלון כשהמשימות החשובות מתחילות לצעוק לנו באוזן. אבל הדברים האלה הם השמן במכונה שהיא אנחנו. הם הסחוס של המפרק. הם הסחוס של המפרק. 

וכשאין סחוס, אלוהים, זה כואב.

זה לא המקום לתת רעיונות ספציפיים לאיך ומה אפשר לעשות כדי לדאוג לעצמכם. כל אחד והפעקלע שלו, וכל אחד וההנאות ומה שממלא אותו, או הדברים הדחופים שהוא דחה לזמן אחר.
העיקר זה להתחיל, אפילו משהו קטן. גם אם זה יחזיק מעמד שבוע, זו התחלה טובה. אחר כך יהיה קל יותר להתחיל מחדש כי ראיתם שהשד לא כזה נורא.

אז קדימה, תקבעו לכם משהו שעושה לכם טוב או שאתם דוחים כבר הרבה זמן. עכשיו זה הזמן שלכם ולא של אף אחד אחר.