להיות חלק מהסיפור

בכל ראש השנה סבא ארליך נהג לומר לכולם שלא להגזים עם הרימון, כי אם אוכלים יותר מדי זה עושה עצירות. או לא לאכול הרבה סלק כי זה עושה פיפי אדום.
הוא גם אהב לשחק עם הראש של הדג מהצלחת המרכזית.
סבתא ארליך פחות אהבה את המנהג האחרון. 

זו שנה שניה שסבא כבר לא אומר כלום בשולחן החג. רק יושב ומסתכל.
העיניים שלו מתבוננות, מחפשות תקשורת עם אחרים סביב השולחן דרך העיניים. הוא לגמרי שם עם כולם, פשוט בלי לדבר.
זה סיפור מחורבן, אומרת סבתא לרועי. שנים הוא חוזר על אותן בדיחות ואז קורה משהו שמשנה את הכל. אני רואה לו בעיניים שהוא מת להגיד את השטויות הרגילות שלו אבל פשוט לא מצליח. זה לא יוצא לו מהפה.
אבל אתה יודע משהו? יש לי מלא דברים על הראש איתו – טיפולים, בריאות, בירוקרטיה והבנקים והמטפל הזר.
אבל עכשיו עכשיו, הרגע, יש רק דבר אחד שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה.
שאזכור אותו יותר משחק עם ראש של דג מאשר שותק כמו אחד.

ואת מצליחה לזכור אותו כזה? שואל רועי, כי אני מצליח לשחזר את הזיכרון שלו עושה את זה, אבל בגוף הזה, של עכשיו. אני צריך להתאמץ ולקלף שכבות בזיכרון כדי לראות אותו בגוף הישן שלו.
לא תמיד, היא אומרת, לפעמים גם לי קשה להיזכר באיש שלי מפעם.
כשאני כן מצליחה, זה דוקר בלב. ההבדל הזה בין אז לעכשיו, בין הגבר היפה והחזק שלי לבין האדם השתקן שמחייך אלי עם העיניים, זה כואב מאוד.

כשיהיו לך נכדים כפרה עליך, תעשה לי טובה.
שים ראש של דג על השולחן, ותספר להם על סבא שלך. אתה אפילו יכול לשחק איתו למרות שאני חושבת שזה דוחה.
בעצם, כשתספר להם עליו, תגיד להם שאני אמרתי שזה דוחה. אני רוצה להיות חלק מהסיפור.