חנוך דאום קרא לספר שלו “החיים הם תקופה קשה”, אבל הוא לא באמת מתכוון. טוב, אולי קצת, אבל הוא בעיקר אומר את זה בחיוך. בגלל זה כנראה, הספר שלו מלא בסיפורים מצחיקים ודאחקות.
וגם אני רציתי לכתוב היום משהו שמח, או אפילו מצחיק. כי אז מה אם קשה, אסור לצחוק בבית הזה?
גם לקרגיברס יש רגעים מצחיקים, וכדאי לשמור אותם ולתת להם להיכנס מדי פעם. הם יכולים להגיע גם ברגעים של עצבות גדולה או עומס לא נורמלי. או ב”מצב כפית”, כשכל דבר גורם לנו להתגלגל מצחוק.
זה יכול להיות גם כי אין ברירה אלא לצחוק, ואם היינו מספרים למישהו אחר למה אנחנו צוחקים, הוא היה מסתכל עלינו במבט מוזר. אולי אפילו חושב שאנחנו אנשים נוראיים או צריכים לאשפז את עצמנו במחלקה סגורה.
רציתי לכתוב על רגע מצחיק או משעשע.
על הלילה במיון כשפגשתי את האקסית שלי בשתיים לפנות בוקר אחרי שאבא נפל. או על הפעם ההיא שנרדמתי על ספסל מתכת נוראי בחדר המתנה בתל השומר והרגל נרדמה לי ממש חזק. כשקמתי רגע לשירותים נמרחתי על הרצפה. במקום ליילל פרצתי בצחוק.
אין לי שורה תחתונה ברורה ומוחלטת הפעם. אולי רק שצריך לפעמים לצחוק בלי לשפוט את עצמנו בחומרה על כך שהרשינו לעצמנו רגע של שחרור. גם אם זה משהו ש”אסור” לצחוק עליו או לעשות ממנו צחוק.
דיוק הכאב וטשטוש האושר
אחד השירים האהובים עלי הוא “דיוק הכאב וטשטוש האושר” של יהודה עמיחי.
הוא כותב על כך שאנחנו יודעים לספר על כאבים בצורה מפורטת ומדויקת. איפה כואב, מתי כאב ואיזה כאב זה בדיוק. אבל סביב האושר או הצחוק יש טשטוש, יותר קשה לספר על זה ולכמת את זה. עמיחי מספר איך ביקש “לדבר את האושר” באותו הדיוק שמדברים על כאבים. “למדתי לדבר אצל הכאבים” הוא כותב.
הלוואי עלי ועל כולנו.
אז קחו לכם גם אתם רגע אחד. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה חייכתם כשלבשתם את המסיכה שלכם כבני משפחה מטפלים. תשלחו הודעה למישהו שהיה אתכם, או שותף שלכם למסע. “זוכרת איך ש?”
תגלגלו את הצחוק הזה הלאה.
ואם לא הצלחתם למצוא רגע מצחיק, והגרון קפוץ וחנוק כל הזמן, זה גם בסדר. אולי זה יקח עוד קצת זמן.