להיות “אח של”

זה פוסט שונה, לא בדיוק בנושא המרכזי של הבלוג אבל הוא חלק מהפעקלע שלי. הוא בן דוד רחוק של בני משפחה מטפלים, או אח שלהם אם להיות מדויק יותר.

היום אני לא כותב על קרגיברס או בני משפחה מטפלים. 
לא על ילדים או בני זוג של.

כשמדברים על בני משפחה מטפלים, הדמויות הראשונות שעולות הן בנות הזוג והילדים. הם המשפחה המיידית. הם אלה שמצפים לראות אותם מלווים מישהו לבית החולים, באים לעזור כשצריך. הם אלה שאליהם פונים כשיש צורך. אבל חוץ מהם, יש עוד דמויות שמושפעות ממה שקורה לאדם במחלה או בזקנה: חלקן במשפחה הגרעינית או המורחבת, וחלקן במעגלים חברתיים קרובים ורחוקים. 

היום אני כותב על האחים והאחיות של.

בני משפחה מושפעים

לא קוראים להם קרגיברס או בני משפחה מטפלים, כי לרוב הם לא שם במעגל העזרה הראשון. ולרוב הם לא תופסים את התפקיד הזה. אבל הם בני משפחה מושפעים. מושפעים מאוד.

להיות אח של זה להסתכל על מערכת יחסים שלא מתחילה מבחירה. פשוט נולדתם באותה משפחה. אח הוא מישהו שאתה לא זוכר את העולם בלעדיו, או שלפחות היה שם כבר בשלב מאוד מוקדם בחייך. יכול להיות שחלקתם חדר ומשחקים, ויש לכם תמונות משותפות מביכות מהימים שבהם הדפיסו תמונות ואפודה היה פריט לבוש לגיטימי.

לא בחרת את אחותך, וגם אם לא דיברתן שנים את עדיין אחות של.

כשאח שלך חולה או מזדקן וסובל, לא ברור מה התפקיד שלך, אם יש כזה בכלל. אתה מציע עזרה? אתה מחכה שיבקשו ממך?

אמנם אתם מאותה משפחה גרעינית, אבל עכשיו זה “גרעינית לשעבר”, כי לך יש את שלך ולאחותך יש את שלה. התפקיד שלך לא תמיד ברור לך עצמך, וגם לא למשפחה הגרעינית העדכנית. הוא יכול לעזור? מותר לבקש ממנו או שזה מוגזם ולא לעניין?

יש משפחות שבהן האחים והאחיות לא ממש שומרים על קשר. הם לא חברים טובים ולפעמים הם אפילו מסוכסכים, בגלל מכונית וברבי מהילדות או משהו מהותי יותר. יש משפחות שבהן כל אחד הלך רחוק מהאחר, לפעמים ליבשת אחרת, כך שהקשר רופף עד לא קיים.

ויש כאלה שבהן הקשר הוא עמוק ושורשי, והחוויה של להיות “אח של” היא פשוט כואבת.
היא לא כואבת יותר מהחוויה של ילד שמטפל בהורה או אישה שמטפלת בבן זוגה. היא גם לא כואבת פחות. היא לא על אותה סקאלה, לא מאותה משפחה.

באור ולא בצל

אני רוצה לשים את האחים באור, כי לרוב הם בצל. כשאח שלך חולה, הסביבה הקרובה שלך לא תמיד יודעת. זה לא בולט כמו הורה או בן זוג, כי הוא לא בסביבה המיידית שלך. אבל כשאתם קרובים, ולפעמים גם כשאתם רחוקים, זה כואב לא פחות. אתה שקוף גם בעיני עצמך, כי אתה נמצא ליד העניין ולא בליבו. אתה מושפע, אבל נמצא רק בזווית העין.

אחים, אתם לא בצד. אתם לגמרי במרכז. אולי העולם לא מבין את זה, אבל העולם הוא לא העניין. אתם העניין. 

שימו את עצמכם במרכז, ולו רק בעיניכם. תנו מקום ולגיטימציה לכאב שלכם, לעצבות. דברו אותה ודברו עליה. זה לא אמור לפתור שום דבר, או לשנות את המצב של אחיך או אחותך, אלא לתת לדברים מקום עם אור. מקום שבו רואים אותם ורואים גם אותך.

וכשרואים אותך… טוב, זה כבר משהו שיכול לשנות מציאות.

השבוע יהיה יום השנה לפטירת אחי, שהיה מכין את השניצלים הכי טובים בעולם.