שולחן הסדר של משפחת ארליך ידע שינויים רבים לאורך השנים.אנשים באו והלכו, זוגות התחתנו והתגרשו, ילדים הסתכסכו והשלימו, וגם אחד שנפל בקרב. רק דבר אחד נותר קבוע.שולחן העץ הכבד והרחב של סבא ארליך. אותו שולחן שהוא בנה וגילף בעצמו במשך שנה שלמה, עד שסבתא ארליך הודיעה לו קבל עם ושולחן, ש”אם הוא לא מסיים את […]
השולחן של סבא ארליך Read More »
כשהשמש מתחילה לשקוע, ועדיין יש אורות דמדומים, הטווסים מתעוררים.הם עולים על העץ שלהם בקיבוץ ומתחילים לקרוא בקול. בשבילה זו תזכורת – הגיע הזמן ללכת לאמא. היא נכנסת לבית בו גדלה, חולפת ליד כוננית העץ הישנה עם הגילוף המיוחד, כזה שכבר כמעט ולא עושים כמוהו בעבודת יד, ומניחה עליה את המפתחות. אמא כבר יושבת ליד השולחן,
בסוף כל שנה העסק שלה נראה כמו בלגן אחד גדול.דוחו”ת, מע”מ, רואה חשבון, רשימות שלא נגמרות.והכי חשוב – ספירת מלאי.היא סוגרת מוקדם, תולה שלט “סגור לרגל ספירת מלאי” ומתחילה לנקות מדפים, למיין, להחליט מה נשאר ומה הולך. לפעמים מתחשק לה לעשות את זה גם בבית.לסגור מוקדם, לתלות שלט יפה וברור, ולעבור על כל הדברים. כל
בחמש הדקות שעברו מאז שניתק את השיחה עם אבא, הוא הספיק להרגיש כל כך הרבה. הוא כעס, ואז פחד, ואז שוב כעס. ואז התאכזב ובסוף בסוף הגיע העצב. עצב כזה שגורם לו להרגיש ממש לבד, כאילו אין אף אחד שאפשר לבקש ממנו עזרה.הוא יודע שהוא לא לבד בעולם, כן?אבל ברגעים כאלה, כשהכל סוגר עליו, הוא
על המצבה שלה היא רוצה שיכתבו “אני רק”.אני רק קופצת רגע להורים.אני רק צריכה להרים טלפון כדי לתאם תור לרופא.אני רק מכינה להם משהו לארוחת ערב.אני רק עוזרת להם בקטנה מדי פעם. מרוב רק ורק לא נשאר זמן לשום דבר אחר. ויש דברים גדולים שמוצאים את המקום שלהם. בעבודה אין רק, יש ישיבות ומשימות ושם
בתור ילד, אחת המטלות השנואות עלי לקראת פסח היתה ניקיון של ארון הספרים המשפחתי.הוא היה ענק, והגיע עד התקרה. הייתה שם אנציקלופדיה תלמודית, אנציקלופדיה רגילה, ועוד ספרים גדולים וקטנים. זוכרים שפעם היו אינציקלופדיות עד שהאינטרנט הגיע והשליך אותן לבוידעם?פעם בשנה הייתי מקבל מטלית לחה, חומר לניקוי דלתות הזכוכית של הספריה ויוצא לדרך. הייתי עובר ספר
פסח, ניקיונות ושאלות שכדאי לשאול Read More »
מאז שהיא זוכרת את עצמה, בכל הדלקת נרות חנוכה יש טקס לא רשמי שחוזר על עצמו. אבא מדליק את הנרות, אחיה הקטן עומד ולידו ומנסה לכבות אותם בלי שאף אחד ישים לב (כולם שמים לב. הוא בן 45 ועדיין עושה את זה), ואז שרים גרסה מקוצרת של “מעוז צור” והולכים לאכול משהו מטוגן שאמא הכינה.
הריני מקבל על עצמי לקבל את את אלו שאני דואג להם כמו שהם ואת עצמי עם כמה שפחות ביקורת.לזכור מי הם בשבילי לפני הכל – אמא, אבא, בן או בת זוג. לקבל את חוסר השלמות שלי, ולזכור שאני משתדל לעשות טוב.להחליט לזכור גם את עצמי, ולהפנים שזה לא מפחית מהדאגה שלי כלפיהם, גם כשהדברים מתנגשים
“אולי תדברי עם עובדת סוציאלית?” “את צריכה גם לדאוג לעצמך”“חמותי מטפלת באבא שלה והלכה לאיזה רופא שעשה ממש פלאים. רוצה שאשיג לך את המספר שלו?” הם עמדו שם מולה וירו עליה את כל חכמת החיים שלהם. את העצות הכי טובות שקראו במגזין מנטה, במוסף הארץ או אלוהים יודע איפה. כל כולם נופת צופים, מתיקות של רצון
זה פוסט שונה, לא בדיוק בנושא המרכזי של הבלוג אבל הוא חלק מהפעקלע שלי. הוא בן דוד רחוק של בני משפחה מטפלים, או אח שלהם אם להיות מדויק יותר. היום אני לא כותב על קרגיברס או בני משפחה מטפלים. לא על ילדים או בני זוג של. כשמדברים על בני משפחה מטפלים, הדמויות הראשונות שעולות הן בנות
