פסח, ניקיונות ושאלות שכדאי לשאול

בתור ילד, אחת המטלות השנואות עלי לקראת פסח היתה ניקיון של ארון הספרים המשפחתי.
הוא היה ענק, והגיע עד התקרה.
הייתה שם אנציקלופדיה תלמודית, אנציקלופדיה רגילה, ועוד ספרים גדולים וקטנים. זוכרים שפעם היו אינציקלופדיות עד שהאינטרנט הגיע והשליך אותן לבוידעם?
פעם בשנה הייתי מקבל מטלית לחה, חומר לניקוי דלתות הזכוכית של הספריה ויוצא לדרך.
הייתי עובר ספר ספר, מאבק מנגב ומחזיר למקום. אחר כך הייתי מנקה את דלתות הזכוכית של הספריה. בכל שנה מחדש הייתי שואל למה צריך לנקות ספרים שלא נגענו בהם כל השנה. הרי אין סיכוי שיש שם חמץ, ואבק זה לא חמץ. ענו לי שככה צריך לעשות וזו הזדמנות לנקות את הספריה. גם היום אני לא מכיר בקשר בין המילים “ניקיון” ו”הזדמנות”. ובכל זאת, בכל שנה הייתי עומד מול הספריה, עם אותם חומרי ניקוי ואותן שאלות.

במבט לאחור, הקושי שלי היה בכך שלא ראיתי בזה חשיבות, בעוד ההורים שלי כן ראו. אני מאמין שגם בעיניהם המשימה הזו היתה חשובה פחות מלנקות את המקרר או את התנור, ועדיין זו הייתה אחת המשימות שחזרו על עצמן בכל שנה.
כל זה טוב ויפה כשיש זמן ופנאי לכל המשימות. אבל מה היה קורה אם היינו מוצאים אותנו לקראת פסח עם יותר משימות ופחות זמן? האם עדיין היו מבקשים ממני לנקות את הספריה?

אני לא יודע. זה פשוט לא קרה.
אבל אני כן יודע דבר אחד: גם כשהכול נראה חשוב ודחוף וצועק עלינו מדף המשימות לקראת החג – יש חשוב יותר, ויש חשוב פחות.
לפעמים, צריך לדעת על מה אפשר לוותר.

מה חשוב יותר ומה חשוב פחות?

לאורך המסע כבני משפחה מטפלים יש המון משימות ותפקידים. לפעמים העצימות גבוהה והכל לחוץ, ולפעמים יש יותר נחת ורוגע. לפעמים הכל מצליח להסתדר בלו”ז הצפוף ממילא ולפעמים פשוט לא. זה מרגיש כמו לנסות לארוז טרולי לטיסת לואו קוסט – משהו תמיד יישאר בחוץ.

הטריק בעיני הוא כפול: 
הצעד הראשון הוא לעצור לרגע ולהבין מה חשוב מאוד, ומה חשוב קצת פחות. 
מה קריטי והכרחי ומה לא. 
מתוך כל הכדורים שנמצאים באוויר, לאיזה מהם אפשר לתת ליפול, וגם אם הוא יתנפץ הנזק לא יהיה נורא ובלתי הפיך. 
הצעד השני הוא לשחרר את המשימה או התפקיד מתוך החלטה מודעת ולשחרר את עצמנו מתחושת האשמה שתבוא כשנראה את הכדור פוגע ברצפה.

יש כאן שתי תועלות: 
הראשונה – לפעמים אתם כל כך עמוסים ומותשים, שאתם חייבים למצוא איפה להקל על עצמכם. בין אם זה להעביר את המשימה למישהו אחר, לעשות לה מיקור חוץ או פשוט שהיא לא תתבצע עכשיו. להיות בני משפחה מטפלים זה מרתון, וצריך לשמור כוחות להמשך. אי אפשר לעבוד בכל הכוח לאורך זמן כשהסוללה כבר כמעט ריקה.
השניה – פעולה כזו של עצירה מתודית למחשבה ותעדוף משימות יכולה לעזור בהפחתת המתח ולהחזיר את השליטה לידיים שלכם. נכון, אתם לא שולטים בהכול, ולפעמים הנסיבות דורשות מאיתנו 150% תפקוד ופעילות.
אבל זה לא יכול להימשך לאורך זמן.

כשעוצרים לרגע ועושים סדר במשימות – מתוך הדברים שנמצאים באחריותי, מה חשוב יותר, ומה חשוב טיפה פחות – אנחנו מחזירים את השליטה אלינו.
עוברים ממצב פסיבי, של רדיפה אחרי הזנב של עצמנו, למצב אקטיבי:
“אני רואה את הזנב שלי. אני מבין שאני רודף אחריו. עכשיו אני בוחר אם להמשיך לרדוף – או לרוץ למקום אחר”.

במסע של בני המשפחה המטפלים יש אילוצים ויש בחירות.
יש חשוב יותר וחשוב פחות. 
אז קחו לכם רגע השבוע לעצירה ומחשבה.
זה לא בזבוז זמן – זה מה שעוזר לנו להמשיך במסע.

חג חירות שמח 🙂