היא לא יודעת בדיוק מתי זה קרה, מתי היא הבינה שהיא נכנסה לתפקיד.
יכול להיות שזה בלילה ההוא בבית החולים, כשהם חיכו על ספסלי המתכת לרופא שיקבל אותם. או שזה היה ביום אחר בבית החולים, על ספסלים אחרים בקומה של חדרי הניתוח, כשחיכו שאמא תצא מהניתוח הראשון. או אולי זה היה הניתוח השני?
ובכלל, מי עיצב את הספסלים האלו? ואת חדרי ההמתנה? הם גורמים בעיקר לכאבי גב וכאבי לב.
היא זוכרת כל מיני רגעים כאלה, של אסימונים קטנים שנופלים, כמו טפטופים של געגוע למה שהיה פעם, כשאמא היתה בריאה. היא זוכרת רגע שבו אמא התקשרה אליה ואמרה לה שהיא אוהבת אותה, ותודה על מה שהיא ושי עושים בשבילה.
אולי שם נפל האסימון? למרות שהוא הרגיש יותר כמו אגרוף בבטן.
הזקנה לא קפצה על אמא שלה. היא זחלה, לאט לאט, עד שפתאום היא הייתה שם במשרה מלאה.
מתי נפל לכם האסימון?
מתי הבנתם שאתם בני משפחה מטפלים, שלחיים שלכם נכנסה הגדרה נוספת, תפקיד רשמי נוסף מעבר לתפקידים הרגילים שהחזקתם עד לאותו רגע?
יכול להיות שלא היה רגע כזה. לפעמים זה לא רגע אחד, אלא כמה. אסימונים קטנים שנופלים לאט, עד שההכרה מחלחלת. יש כאלה שמבינים את זה מיד, ברגע הראשון שמשהו קורה. יש כאלה שזה לא קורה בזחילה אלא בצורה חדה וברורה וברגע אחד אתה מבין שמשהו השתנה.
יש כאלה שהאסימון לא נופל להם. שהם ממשיכים לסחוב בלי להבין שמשהו מהותי השתנה בחיים. הם נושכים שפתיים וחורקים שיניים בלי לשים לב. כמו מישהו שהולך בדרך אבל לא מודע לאורכה ולמשא שהוא סוחב על הגב. בטח שלא מודע למשקל שהולך ומתווסף לאט לאט.
יש נקודות חיוביות ברגע בו האסימון נופל, שההכרה במצב החדש נוחתת עלינו.
יותר מהכל, זה אומר שהבנו שאנחנו במצב חדש. המשפחה מתמודדת עם אתגר שיש לו שם, צורה והגדרה. ואם יש לזה שם, אפשר להבין איך להתמודד. לא בהכרח לפתור את המצב, כי לא תמיד יש פתרונות הרמטיים, אבל לפחות אפשר לגבש דרכי התמודדות.
זה אחד השלבים הכי קריטיים אצל בני משפחה מטפלים – שלב הזיהוי העצמי.
כי מהרגע הזה אפשר להתחיל לעבוד.
מי שלא מודע לאתגר – לא פונה לבקש עזרה.
מי שלא מודע שיש משהו שדורש ממנו משאבי זמן וקשב – לא יודע לפנות אותם.
מי שלא מבין שהוא נשחק – לא יודע כמה חשוב להתרענן ולחדש כוחות.
תעבירו את זה הלאה
עכשיו, מה הבעיה בעצם כתיבת הפוסט הזה?
אתם כבר עברתם את השלב הזה. אתם יודעים איך זה מרגיש.
אתם כבר הבנתם שמשהו השתנה, האסימון כבר נפל אצלכם.
עכשיו תחשבו על מישהו סביבכם שמטפל בבן משפחה ועדיין לא נפל לו האסימון. מישהי שסוחבת, אבל עדיין לא מבינה כמה.
אני רוצה לבקש מכם שתבדקו אם האסימון שלהם נפל. אם הם מזהים את השינוי ומבינים שיש מאיפה לקבל עזרה ותמיכה. אפילו אם זה רק מכם, או מכל מקור אחר.
תחשבו על הרגע שבו פגשתם מישהו או מענה שנתן לכם את התחושה שמבינים אתכם. שאתם לא מדמיינים את הקושי. שהרגשתם שאתם לא לבד.
תחשבו על הרגע הזה, ונסו לתת אותו למישהו אחר.