להוסיף אור

מאז שהיא זוכרת את עצמה, בכל הדלקת נרות חנוכה יש טקס לא רשמי שחוזר על עצמו.

אבא מדליק את הנרות, אחיה הקטן עומד ולידו ומנסה לכבות אותם בלי שאף אחד ישים לב (כולם שמים לב. הוא בן 45 ועדיין עושה את זה), ואז שרים גרסה מקוצרת של “מעוז צור” והולכים לאכול משהו מטוגן שאמא הכינה.
בשנתיים האחרונות הטקס קצת השתנה. כלומר, אמא קצת השתנתה.
אבא מדליק את הנרות, אחיה מנסה לכבות את הנרות ומקבל מבט נוזף מבת הזוג שלו. אבל אמא כבר לא מטגנת שום דבר. היא שם, נוכחת וחלק משמעותי, אבל כבר קשה לה. אז קונים סופגניות של רולדין במחיר מופקע, ואומרים לה שזה לא מתקרב לסופגניות שלה. היא מחייכת ואומרת שהיא לא מבינה מה קרה לסופגניה עם ריבה, ולמה יש כאלה רק ברמי לוי.

האור האמיתי בחדר מגיע מאבא. הוא זה שמתעקש לעשות הדלקה משפחתית ומאיים בנישול מהירושה אם מישהו יבריז. הוא אומר שלא אכפת לו איזה סופגניות אוכלים. מבחינתו זה שזוכרים את הסופגניות של אמא זה כאילו אוכלים אותן במחיר 15 ש”ח ליחידה. הוא אומר שזה מה שמחזיק אותו כל השנה סביב הטיפול והדאגה לאמא. זה שבחנוכה הוא יודע שלא משנה מה, כולם מגיעים וזו נקודת האור שלו באמצע החורף הקר. 
והיא?
היא עומדת שם עם דמעה שמחכה להתגלגל על הלחי, ומקווה שהאור הזה יימשך עוד הרבה הרבה שנים.

לחפש נקודות אור

המסע כבני משפחה מטפלים הוא ארוך ומאתגר, ולרוב נקודות הקושי והחושך שנפגוש לאורך הדרך יבלטו יותר. העומס, המתח והדאגה יחד עם שאר האתגרים שבדרך יכולים להביא איתם עייפות מנטלית, כזו שדוחפת אותנו להשתבלל ולהתמקד במשימות הישרדותיות. יותר מחשבה על הדברים הטכניים, איך אני סוגר את היום, השבוע והחודש, ופחות מחשבות על דברים אחרים כמו תכנון קדימה, או דברים שלא קשורים למשימות הגדולות שאנחנו עסוקים בהם.

במצבים כאלה, השתבללות היא ברירת המחדל של כולנו. מעין תגובה טבעית לחדשות רעות. להוציא את הראש ולחפש קצת אור? נו, זה משהו שדורש יוזמה מצידנו. איש חכם אמר לי פעם “שמחות צריך לארגן, צרות קורות מעצמן”. ההשתבללות תקרה מעצמה, אבל אם אנחנו רוצים למצוא נקודות אור בדרך, אנחנו צריכים להיות אקטיביים. נכון, זה לא קל וקשה להתמסר לזה עד הסוף, אבל גם אם רק מדי פעם נציץ החוצה, זו התחלה של הרגל חדש. ואני עד היום לא מכיר משהו שקרה מבלי שהתחילו אותו.

אז איך עושים את זה?
יש המון אפשרויות.

למשל, אפשר לייצר זכרונות. להתמקד באירועים שאפשר ליצוק לתוכן תוכן וסטינג כזה שבונה זיכרון שנשאר שנים קדימה. הדלקת נרות משפחתית, ליל הסדר או סתם לנסוע לחוף הים במקום לתור אצל הרופא.

אפשר להתאמץ לצאת מתפקיד “המטפל” ולהחליט שהערב, אבל רק הערב, אנחנו באים לבקר בלי להגדיר שעת יציאה להמשך הלו”ז. אפשר לדאוג לעצמנו לערב עם חברים, למרות כל המשימות, המטלות והעייפות המצטברת. לפעמים העייפות של היום שאחרי שווה את החוויה. החוויה היא זו שמוסיפה את האור שמעבר לסימון וי בשורת המשימות.

למה?
סתם, כדי להוסיף אור.

מי שמחפש, מוצא

שמעתי פעם את ד”ר סוניה פאו מדברת על משמעות בהקשר של בני משפחה מטפלים. היא אמרה שהחיפוש אחר משמעות הוא תהליך אקטיבי, ובעל ערך חיובי בזכות עצמו. לחיפוש עצמו, להחלטה של האדם לחפש משמעות חיובית כבן משפחה מטפל, יש אפקט חיובי. כך גם למחשבה על נקודות חיוביות שגילינו במשפחה מאז שאנחנו קרגיברס יש אפשקט חיובי. גם אם זה נשמע אוטופי ותלוש, עצם ההכוונה שלנו את עצמנו לנקודות האלו יכולה לעזור להן להתגלות.
כמו בסיפור “הצב של אורן” – מי שמחפש, מוצא.

להיות בן משפחה מטפל זה לא דבר פשוט. זה מסע עם עליות וירידות, ויציאה מהשגרה והעומס היא לא פעולה קלה. יש אנשים עם מסעות מאתגרים שבאמת לא מצליחים להרים את הראש מעל המים, עם טיפול מורכב ומשפחתולוגיה מורכבת עוד יותר.
ועדיין, אם נצליח רק לחפש את נקודות האור, או ננסה להוסיף אור בעצמנו למסע, אני מאמין שזו נבואה שתגשים את עצמה.

---

הפוסט הזה מוקדש לזכרו של רס”ל הלל דינר הי”ד, שהחיוך הגיע לו עד לעיניים והוסיף הרבה אור בעולם.