בכל פעם שאני שומע מוזיקה באמצעות ספוטיפיי אני מקבל תזכורות חוזרות לכך שאני עדיין מקשיב בגרסה חינמית, וממש כדאי לי לעבור לפרימיום. בפרימיום אוכל “לחיות את הרגע” ו”להשיג שליטה על הפלייליסט שלי” כך שאשמע את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה בלי הפרעה. חיים ללא הפרעות, עם המוזיקה שבחרתי שתביא אותי למקום המדויק ביותר שתמיד חלמתי עליו.
אוטופיה מוזיקלית ושליטה ללא מעצורים.
חלום של ממש.
נראה שמאז ומתמיד האדם מנסה לשלוט בסביבה שלו כפי יכולתו. ובאמת עם השנים אנחנו שולטים ביותר צדדים בחיים שלנו.
קר לך? – תדליק מזגן.
רעב? – תזמין וולט בלי לזוז מהספה.
אבא נפל וצריך ללוות אותו לבית החולים?
טוב, כאן תצטרך כנראה לזוז מהספה. כי בין שאר הדברים שנסדקו, גם חוויית השליטה שלך נסדקה.
הכל בקונטרול?
אחת התחושות שמלוות בני משפחה מטפלים היא תחושה של חוסר שליטה. התחושה שברגע אחד הכל מתהפך. שיחת טלפון אחת באמצע היום תזרוק אותך ממקום אחד למקום אחר, ואת שבחרת או נבחרת לדאוג ולטפל בהם, לא באמת יכולה להתנגד לשינוי הפתאומי בעלילה.
הרגע הזה שמבינים שהמחשבה הראשונה כשרואים שיחה נכנסת מאבא או אמא היא “אוי, מה קרה?”, הוא רגע קצת עצוב. יש בו מן התחושה שהקרקע שהייתה לך מתחת לרגליים קצת מתערערת. תחושה שאלו שהחזיקו אותה קצת פחות יציבים בעצמם.
אנחנו מחפשים שליטה כדי להרגיש ביטחון, שהעולם הוא לא כאוטי ויש בו סדר. אבל אם להודות על האמת, לא תמיד יש בו סדר, או לפחות הסדר שאנחנו מחפשים הוא נסתר מאיתנו ונוטה להתבלגן מדי פעם.
נאסים טאלב מדבר על האשליה שבשליטה. על כך שאנחנו מחפשים “עקרונות מסדרים” שהם בעצם כללים שמסבירים את המציאות ועוזרים לחזות את העתיד. טאלב טוען שלמען האמת, העיקרון המסדר הוא שאין “אחד” כזה. יכול להיות שיש כמה, אבל אין רעיון אחד, תבנית אחת שמסבירה את המציאות. אין דרך לחיזוי מלא של המציאות ואפילו חלקי, כי יש מקטעים של כאוס ואי סדר מובנים בתוך המערכת.
בלי פאניקה
בעיני, יש שתי דרכים להתמודד עם הרעיון הזה.
האחת היא להיכנס לפאניקה כי אין הסבר למציאות ומה יהיה ואוי ואבוי. זו תגובה הגיונית ולגיטימית, ולפעמים אנחנו נשאבים לתוכה, אבל היא לא התגובה הכי יעילה עבורנו.
השניה היא “לנשום” לתוך זה.
אחת הדרכים להתמודדות עם כאב היא באמצעות נשימות. להתמקד בנשימה במקום בכאב, בלי לנסות להתעלם ממנו או לשלוט בו. אני חושב שגם שבכאב של הלב ובתחושת חוסר השליטה שמופיעה מדי פעם בהתמודדות כבני משפחה מטפלים, נשימה יכולה לעזור.
גם נשימה טכנית, לקחת נשימות עמוקות ומרגיעות, וגם נשימה רעיונית, של לצוף רגע בתוך חוסר הוודאות הזה, ולהבין שזה מה שיש. לא בטוח שיכולנו להימנע מזה, לא בטוח שיכולנו להתכונן לזה. וגם אם יכולנו, זה לא משנה, כי זה מה שיש עכשיו. אז במקום לכעוס על המצב, אפשר לקחת כמה נשימות כדי לא להגיב מתוך כעס וחוסר אונים.
זה לא קל, בכלל לא קל. יש עוד מיליון גורמים שמפריעים לנשימה. אבל עצם הרעיון, עצם המחשבה יכולה לתת תקווה ושליטה מינימלית בדרך בה אנחנו נגיב לסיטואציה.
אז בפעם הבאה שתקשיבו למוזיקה בגרסה חינמית של משהו ופרסומת תפריע לכם להנות מרצף האזנה בלתי פוסק, תנשמו רגע ותזכרו שברוב המקרים, ככה זה בחיים.