כשאמנות פוגשת געגוע

מה היא אמנות?
לא בדקתי את ההגדרה המילונית, אבל בעיני אמנות היא ביטוי של משהו (רעיון, רגש או כל דבר אחר) באמצעות כלים שהם לא בדיוק הדבר עצמו. זה יכול להיות ציור, פסל, שיר, הצגה או חברת סטארט אפ. היופי באמנות הוא שהיא מדברת בשפה אוניברסלית, כזו שהרבה אנשים יכולים להתחבר אליה. היא מדברת את לב הסיפור, ודרכו אנשים יכולים להתחבר אליה.

געגוע הוא ביטוי של חוסר של משהו או מישהו. זה להרגיש את החוסר בצורה עמוקה, כזו שקצת קשה להסביר במילים. זו תחושה של חוסר, של בור בבטן. די דומה לבדידות, שגם היא חוסר של משהו.

במקום בו נגמרות המילים, מתחילה האמנות. 

כשמישהו אחר מביא רעיון וביצוע, כזה שאני יכול להתחבר אליו. כשזה קורה, משהו בלב ובבטן מתעורר, ואמנות פוגשת געגוע.
אצלי זה קורה עם מילים ומוזיקה. שם האמנות פוגשת את הגעגוע שלי. כשאני שומע שירים של שלמה ארצי או כשאני שר לילדים שיר ערש ביידיש משובשת. לפעמים כשאני יושב וכותב, אמנות הכתיבה שאני עוסק בה פוגשת געגוע ונולד פוסט. 

לרפד את הגעגוע

בתערוכה של יוקו אונו יש לוח ענק מלא בפתקים ולידו הזמנה של האמנית.

התוצאה היא קיר מלא בפתקים ותמונות של געגוע, ביקורת, אהבה, עצב, נחמה, השראה וכל דבר אחר שהמחשבה על אמא יכולה להביא לעולם. שלחו לי תמונה מהתערוכה, שמעתי קליק בלב שהדהד בבטן ועבר בכל הגוף כי כזו היא אמנות וכזה הוא געגוע. הם מרטיטים את הכל. לפחות אצלי.

בפארק המסילה בת”א יש גרפיטי של שיר יפיפה שכתבה מישהי שקוראת לעצמה נטלי שיר.

“אני יכול להיות מהיר, יכול גם לקפוץ באויר.
אני יכול לטפס עד צמרת העץ, ולהתנדנד בנדנדה עד העננים ובחזרה.
אבל כדי שזה יצליח, כדי שזה באמת יקרה,
אני חייב שאמא תבוא ותראה!”

חנן בן ארי שר “אמא אם הייתי יכול רק לרפא את הגעגוע”. יש כאלה שלא רוצים לרפא אותו, שהגעגוע הוא מה שמשאיר אותנו מחוברים לזיכרון, לשורש שלנו. אולי במקום לרפא אותו, אפשר לרפד אותו, להפוך אותו לנעים ונוח, כזה שאפשר לחזור אליו כשרוצים. אפשר להתגעגע גם למישהו שעדיין נמצא איתנו, אבל לא בדיוק איתנו. הוא לא דבר ששמור רק לאובדן מוחלט.

אמנם רוב הטקסטים שאני מכיר על געגוע מתייחסים לאמא, אבל אני יודע שיש געגועים גם לאבא, בני ובנות זוג ובטח לילדים. אולי לאמא יש געגוע יותר עמוק? לא יודע.
מה שאני יודע זה שגעגוע מלווה אותנו בדרך כבני משפחה מטפלים. מהרגע שהאובדנים הקטנים מצטברים לכדי משהו בעל משקל ועד הרגע שבו שאנחנו בעצמנו נפרדים מהעולם. 

מה הפואנטה בפוסט?

אין אחת מוגדרת או תכליתית ואין פה טיפ לדרך. יש הזמנה לרעיון ולתשומת לב. הזמנה לחפש איפה אמנות פוגשת געגוע אצלכם, ולנצור את המקומות האלה. כמו קשרים שנוצרים בין נוירונים במוח, ככה החיבור בין השניים מייצר זיכרון עוצמתי יותר ואותו אפשר לעצב ולחזור אליו בימים קרים.

אז איפה הגעגוע שלכם פגש אמנות?