טפטופים של פרידה

לפעמים היא מספיק קשובה לעצמה ולסביבה ושומעת את זה קורה. היא מצליחה לראות שבריר של פרידה ממנו. כל פעם קצת, כמו טיפה שזולגת מעלה אחרי שהגשם פסק.
פעם זה משפט שהוא לא מצליח להשלים, פעם זה שם שהוא לא מצליח לשלוף, ופעם זה כשהיא יוצאת לשתות קפה עם חברה ומשאירה אותו עם המטפלת הזרה.
טפטופים של פרידה, בכל פעם קצת.
כלומר, הוא עדיין כאן והיא איתו ולמענו, אבל עדיין מרגישה שהיא נפרדת ממנו לאט לאט.
וזה כואב.
וזה מה יש.

פרידות קטנות

במובן מסוים, אנחנו נפרדים מדברים לאורך כל חיינו. נפרדים מהרחם, מהמוצץ, מכיתה א’ ומהחברה הראשונה. בפרידות הקטנות האלו אנחנו מרגישים סוג של התקדמות, יחד עם צער הפרידה. יש פרידות שלא מביאות איתן את תחושת ההתקדמות, או שהצער גדול יותר. אני חושב שבמסע שלנו כבני משפחה מטפלים, הפרידות הקטנות והגדולות הן כאלה שהנחמה או ההתקדמות פחות מורגשות, ולכן יש שם יותר צער.

חבר גילה לי משפט עצוב, מרגש ומדויק שמתאר זווית מסוימת בפרידות הקטנות האלו. הוא מתוך מאמר של שתי חוקרות, פאט סייקס ומלאני הול, שעוסק בחוויה של צעירים שאחד מהוריהם חולה בדמנציה: “בכל פעם שאני רואה אותו, הוא במצב הכי גרוע שהוא היה בו אי פעם, והוא במצב הכי טוב שהוא אי פעם יהיה בו”. פרידה ממה שהיה מהולה בחשש ממה שעוד יבוא. במשוואה של פרידה מול התקדמות, הכאב גדול יותר.

אנחנו פוגשים את הפרידות האלו לאורך הדרך ולפעמים אפילו לא שמים אליהן לב. מילה שבורחת, משפט שהם לא מצליחים להשלים. תפקוד פיזי או קוגניטיבי שהיה ואבד, או הפעם האחרונה שהיא הכינה לנו את העוגיות שאהבנו. לפעמים נראה את זה רק  בדיעבד. כי כמו שלא יודעים שהמלקוש באמת היה הגשם האחרון עד שהגשם הבא לא מגיע, ככה הפרידות הקטנות האלו נוחתות כשמשהו נעדר. לפעמים הן תופסות אותנו בבטן והנשימה נעתקת לרגע כשההבנה נוחתת. 

יש פרידות שקורות במודע. מישהי סיפרה לי פעם שברגע שהיא החליטה להביא מטפל זר הביתה, היא הרגישה שהיא נפרדת מבן הזוג שלה בעוד משהו קטן. בכך שהיא לא עוזרת לו לגרוב גרביים או כשהיא יוצאת לכמה שעות בלי לחשוב מי משגיח עליו. יש בזה גם דברים טובים וזה מאפשר לה להיות יותר חופשייה, אבל עדיין יש פה מרירות כלשהי. 

להמתיק את המרירות

למרות שפרידות הן חלק בלתי נפרד מהמסע של בני המשפחה המטפלים, יש שני רעיונות שאולי יקלו על טעם הפרידה.

להחזיק זכרונות

זכרונות הם דבר מופלא. למרות שהם קיימים רק בראש שלנו, לפעמים אנחנו יכולים להריח ולטעום אותם ממש. הם יכולים לשמח או להעציב אותנו, והכל מתחיל ונגמר בראש שלנו. כבני משפחה מטפלים אנחנו יכולים לאסוף זכרונות גם בדיעבד ולמצוא בהם נחמה. הם יכולים לקחת קצת מהמרירות של הפרידה ולהמתיק אותה. זה לא מפצה ולא יחזיר שום דבר לקדמותו, אבל זה בהחלט יכול להמתיק אותן מעט.

היופי בזכרונות הוא שאנחנו יכולים לחזק אותם ולחזור עליהם כדי שיצרבו בתודעה שלנו. אם נבחר זכרון מסוים כדי לתת לו מקום של כבוד, אפשר “להתאמן” וליצור לנו גישה ישירה אליו. לפעמים אנחנו יכולים ממש לייצר לעצמנו זכרונות. חגים ואירועים משפחתיים הם הזדמנויות נהדרות לזה. אם נשקיע מחשבה בבניית הארוחה או האירוע, נוכל ליצור שם פלטפורמה לזכרונות מתוקים ויפים.

זה מה יש

פרידות זה מבאס, וטפטופי הפרידה שלנו כבני משפחה מטפלים הם מבאסים גם כן. אחד השיעורים שאפשר ללמוד במסע הוא על כוחה של ההשלמה, בין אם זה עם המציאות ובין אם זה לגבי היותנו טובים מספיק.
השלמה היא לא כניעה. השלמה היא קבלת המציאות בצורה כזו שמאפשרת לנו להסתכל לה בעיניים ולומר “אוקיי, הבנתי, אני ממשיך הלאה יחד איתך”. היא יכולה לסייע לנו לא להיתקע עם תחושת הפרידה ולא לפחד ממנה פחד משתק. היא שם, זה מה יש, וננסה לעשות את מה שאפשר למרות זאת ויחד עם זאת. נאמר תודה על מה שהיה ונשמח במה שעוד נשאר.
ואם הרעיונות לא מתאימים לכם, זה בסדר, כי זה מה יש 🙂

אם יכולנו לחיות חיים נטולי פרידות, או לכל הפחות בלי הצער שבפרידה, יכול להיות שהיינו בוחרים בזה. אבל פרידה היא חלק מהחיים, וטפטופי הפרידה הם חלק מהדרך שלנו כבני משפחה מטפלים. במבט לאחור יש משהו בהתבוננות בהם שיכול לסמן לנו נקודות משמעותיות בדרך. רגעים משמעותיים שעברנו ואולי נוכל ללמוד מהם משהו.