הכי טוב שאפשר

בעולם של בני משפחה מטפלים, הרצון להיות הכי טוב שאפשר מלווה אותנו לא מעט. אפשר להוסיף לרצון הזה גם חמלה עצמית, כי להיות מספיק טובים זה המון. גם בשבילנו וגם בשבילם.

שלמות יכולה להיות דבר מעייף, בטח כשרודפים אחריה בלי הפסקה. 

הרצון להיות הכי טובים מלווה אותנו בכל מיני תחומים בחיים. למצוא את  העבודה הכי טובה, להיות בן הזוג הכי טוב שאפשר או להיות ההורים הכי טובים לילדים שלנו. מצד אחד הרצונות האלה דוחפים אותנו קדימה, אך מהצד השני יכולים להיות מקור לתסכול.

ואיך אפשר להיות בן משפחה מטפל הכי טוב שאפשר? 
איך אפשר להיות מושלמים בסיטואציה שבה יש כל כך הרבה דברים לא שלמים?
המשפחה כבר לא מושלמת, הזיכרונות קצת חורקים ויש תהליך שלם שמלווה באובדנים קטנים או גדולים. אובדן יכולות פיזיות וקוגניטיביות, תפקידים משפחתיים שמשתנים, ולפעמים גם אובדן של הורה או בן זוג. בתוך התהליך הזה אנחנו צועדים עם שאלות כמו “האם אני עושה הכל? האם אני עושה את כל מה שאני יכול למענם? האם אני עושה את הדברים הכי טוב שאפשר?”. 
וואלה, שאלות קשות.

“הכי טוב שאפשר” הוא מצב פרדוקסלי. לרצות להיות “הכי טוב שאפשר” זה כמו לנסות לגעת באופק. תמיד אפשר יותר, אבל זה מסע שבדרך כלל לא מסתיים עם תחושת השלמה. ההתמודדות של בני משפחה מטפלים מתאפיינת בעומס טכני ועומס רגשי, וכשמוסיפים על זה את הרצון להיות הכי טוב שאפשר, העסק הופך לכואב ועמוס יותר. המשוואה של המסע הארוך עם מעורבות רגשית כזו וציפייה ושאיפה להיות הכי טובים שאפשר מחזיקה בסופה כאב לב ואכזבה מעצמנו.

מספיק טוב

אפשר להחליף את המטרה או את המונח ולשאול את עצמנו “האם אני עושה מספיק? האם אני ילד מספיק טוב או בן זוג מספיק טוב?”
המושג “ילד טוב דיו” מגיע מעולמו של דונלד ויניקוט. ויניקוט היה פסיכואנליטיקן שדיבר בכלל על אמהות והתפתחות הילד. הוא כתב שאין אמא מושלמת, אלא יש אמא מספיק טובה, או כמו שהוא קרא לזה “אם טובה דיה”. במילים אחרות, כל הורה מפשל איפשהו בדרך, ומה שהוא באמת צריך לשאול את עצמו זה האם הוא עושה מספיק. גם בעולם של בני משפחה מטפלים אין ילד מושלם. אין בת זוג מושלמת. יש “טוב דיו”, יש “מספיק”, והמספיק הזה, בניגוד לציון בתעודה של כיתה ג’, הוא לגמרי בסדר.

אם ויניקוט היה מנסח את המשוואה על בני משפחה מטפלים, הוא בטח היה מוסיף אליה מרכיב נוסף – חמלה עצמית. כשמכניסים אותה למשוואה היא מרככת את העסק. אם פישלת וקיבלת ריג’קט שמשהו קרה בגלל מה שלא עשית או כן עשית, אז תוסיף שם קצת חמלה עצמית. יכול להיות שאת באמת באמת בסדר, ומתוך כל הכדורים שהיו לך באוויר אחד נפל.
קורה.
shit happens.

לא, זה לא אומר שאפשר להפסיק להתאמץ. להיות “מספיק טוב” לא אומר שאפשר להזניח ולפגוע, ובאמת יש כדורים שכדאי מאוד שלא יפלו. זה פשוט אומר שאפשר לסלוח לעצמנו כשמשהו לא מתוכנן קורה, או כשעוצרים רגע לקחת אוויר.
הרגע ה”לא מושלם” הזה, הוא לא זה שמגדיר אותנו כילד של, או בן הזוג של. הוא רגע אחד מתוך חיים שלמים של מערכת יחסים שלנו עם אותו אדם. אפשר לשבת רגע בתוך הבאסה והאכזבה, ולקום ולהמשיך הלאה.

אין שלמות במסע הזה, אבל יש השלמה. אין הכי טוב שאפשר אבל יש טוב מספיק. יש מקום לביקורת עצמית והיא יודעת לדרוש את מקומה די בקלות, אבל יש מקום לחמלה עצמית, ואותה כל אחד ואחת צריכים להכניס ללב ולראש ולתת לה מקום ראוי.

יכול להיות שזה פוסט קלישאתי להחריד, אבל יש קלישאות שחשוב לחזור עליהן, עד שהן יכנסו לנו עמוק ללב ולראש. בינינו, את לא מושלמת ואתה לא הכי טוב בעולם. אנחנו צריכים להסתכל פנימה לתוכנו ולבדוק אם אנחנו “מספיק”.
כי אם אנחנו לא נסלח לעצמנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.