התור שלה הגיע. השבת זה היא ואמא.
שני ארזה תיק קטן עם בגדים, ספר וקנתה שלוש חבילות במבה נוגט. היא סגרה את הדלת של הדירה הקטנה שלה בירושלים ויצאה לדרך.
בשנה האחרונה, אחד התפקידים שלה הוא להיות עם אמא בסופי שבוע כשהמטפלת הזרה יוצאת לשבת חופשית. כרווקה ירושלמית, בלי משפחה וילדים, שני היא האישה למשימות מיוחדות. מגיעה לחגים, שבתות וכל דבר משפחתי כשאין מישהו אחר פנוי. לפעמים גם הקפצות באמצע הלילה לחדר מיון או משהו בסגנון.
אמא שלה מאוד מעריכה ושמחה כשהיא באה, בטח לשבתות הארוכות של הקיץ, אבל היא עדיין קצת מתכווצת בכניסה לבית בו גדלה, עכשיו כשרק אמא נמצאת שם.
המחירים הטכניים שהיא משלמת על זה הם כאילו זניחים. סוג של שירות מילואים של 36 שעות מדי פעם. לא משהו קשה במיוחד.
אבל יש דברים אחרים כשזה בא עם הרווקות. כל החברות שלה נמצאות במקום אחר לגמרי, חוזרות עם קופסאות אוכל מסופי שבוע ונוסעות להורים מדי פעם כדי לנוח. כשהיא נוסעת הביתה היא לא נחה, היא בתפקיד. לא שהיא מרגישה מסכנה כל הזמן או משהו, זה מה שהיא צריכה לעשות, וזה מה שהיא עושה. לפעמים נושכת שפתיים, לפעמים עצבות גדולה ולפעמים זה נחמד לעשות שבת שקטה.
ויש גם את החיפוש אחרי זוגיות, שהיא משתדלת לא לחשוב אם ואיך זה משפיע עליה בהקשר הזה.
פעם, כשדיברה עם אחותה על השבתות האלה, אחותה אמרה “תשמעי, את ממש צדיקה”.
היא חשבה על זה רגע ואמרה לה “נשמה, אני לא צדיקה. אני רווקה”.