כשקרגיבר מגלה שהוא נינג’ה

שלמה ויצמן, שמכונה גם “שלמה 300”, הצליח לשבור את הנאחס בעונה הרביעית של “נינג’ה ישראל”. אחרי שתי עונות כושלות בתוכנית, הוא הצליח להגיע אל הקיר. הוא זינק מעל ה”מגה קיר” והוריד שק ענק של ציפיות ואכזבות תוך שהוא מראה לכולם מה הוא שווה. המסלול שלו היה מטריף. גם כשנראה היה כאילו הוא עוד רגע נופל, שלמה הצליח להרים את עצמו ולדחוף את קדימה עד שהגיע למטרה. הכל נצץ וזהר והחיוכים נשפכו מ”הר המדוריאמה”. אפילו אסי עזר ורותם סלע הזילו דמעה עם ההצלחה של שלמה 300. 

במסלול הנינג’ה של קרגיברס הכל פחות נוצץ, אבל אפשר ללמוד על המסע הזה משהו מהמסלולים של שלמה 300, יובל שמלא ושאר המתמודדים בנינג’ה.

המסלול הוא ארוך

בנינג’ה יש מסלולים עם חמישה מכשולים, שבעה מכשולים ואפילו יותר. מתמודד שלא שומר כוח להמשך המסלול לא יגיע לקו הסיום. במסע של קרגיברס יש הרבה יותר מכשולים ושלבים, ואי אפשר לסיים אותו ב-5:47 דקות כמו בנינג’ה. 

המסע של קרגיברס הוא ריצת מרתון עם משוכות, ולא ספרינט של 100 מטר.  

תכנון מקדים

מדהים לראות איך המתמודדים עומדים מול מכשול ומתכננים אותו, מדמיינים איך עוברים אותו. בשבילם, התכנון המקדים הוא קריטי להצלחה.

לפעמים יש רגעים שאפשר לעצור, לנסות להביט קדימה במסלול החיים ולראות מה מצפה לנו. ההצצה הזו יכולה לתת לנו הערכה לקראת מה אנחנו הולכים, ולאפשר לנו לחשוב “איך אני יכולה להתכונן לזה?”. אדם שנכנס לניתוח החלפת מפרק ירך, למשל, יכול להניח שהוא יזדקק לעזרה לתקופה מסוימת אחרי הניתוח. אם מישהי נמצאת בתחילת תהליך של ירידה קוגניטיבית, כדאי לעשות ייפוי כח מתמשך כל עוד היא מסוגלת להביע את רצונה. 

נכון, אי אפשר להתכונן לכל תרחיש. יש דברים שקורים בהפתעה ואין לנו יכולת לצפות אותם. אבל גם במצבים כאלה לרוב אפשר לעצור, לחשוב עם המשפחה או להיעזר באיש מקצוע, ולראות מה אפשר לתכנן מעכשיו והלאה.

גם נינג’ות עוצרות לנוח

זה מדהים לראות בנינג’ה מתמודד שתלוי על מתקן ומשחרר את אחת הידיים כדי לתת לה לנוח. זה נראה לא הגיוני, הרי המשקל על היד השניה כבד יותר באותם רגעי מנוחה. לא כדאי להמשיך הלאה?

התשובה היא שזה כנראה מכביד על היד השניה, אבל המנוחה הזו הכרחית כדי להמשיך הלאה.

קחו לכם מנוחה מדי פעם. תעבירו משקל ליד אחרת או למישהו אחר. שחררו קצת את עצמכם. גם אם אתם באמצע המסלול. זו לא מותרות או התפנקות אלא צורך חשוב. כבר אמרנו – זה מרתון, לא ספרינט.

איפה הקהל?

הקהל בנינג’ה אוהב את המתמודדים. הוא אוהב להריע להם, לעודד אותם ולדחוף אותם קדימה. במסע שלכם הקהל לא יושב על הטריבונות, אבל הוא בהחלט שם. לפעמים הוא ירצה לעודד אתכם, וכדאי שתהיו פתוחים לקבל מילים טובות ועידוד. גם אם לפעמים זה נשמע מזויף או שאתם בטוחים שלא מגיעה לכם מילה טובה, תנו לעצמכם ליהנות מהספק ולקבל זריקת עידוד.

הבאזר 

בנינג’ה הבאזר הוא השיא. הוא פסגת השאיפות ושחרור לחץ. הוא מסמל את סוף המסלול, את ההצלחה ואת העמידה באתגר.

במסע של קרגיברס אין הרבה רגעים של “באזר”, רגעים של סיפוק ושמחה שעמדנו באתגר. אבל יש נקודות בהן אפשר לעצור לנוח ואפילו לחגוג ניצחונות קטנים. הצלחנו לנצח בירוקרטיה מעצבנת. הצלחת להיות קשובה וסבלנית אליו. סוף השבוע הגיע אחרי שבוע עמוס ורווי מתח. יש “באזזונים” קטנים כאלה. תחפשו אותם ותלחצו עליהם.

כל מי שצועד בדרך של הקרגיברס הוא נינג’ה אמיתי. כל אחת שמחזיקה על כתפיה עולם של אדם נוסף היא נינג’ה. נכון, את לא מופיעה בפריים טיים. נכון, אתה לא קופץ בין מכשולים כשהקהל מריע. אבל במקומות החשובים והמאתגרים באמת, אתם לגמרי נינג’ות.