קייטנת סבאסבתא

יש זמנים שזה בולט יותר. שזה דוקר יותר בלב.

למשל כשגרת בדירת שותפות וכולן חזרו עם קופסאות אוכל מלאות מההורים ואת חזרת מרוקנת מסופ”ש אצל ההורים. הנסיעה הביתה אחרי שבת והמחשבה ששבוע חדש מתחיל בלי עצירה אמיתית. 
מסתבר שיש שבועות של 14 יממות.

ואז בחתונה, כשצעדת בדרך לחופה כששניהם לצידך. טוב, לא בדיוק שניהם, כי גם המטפלת הזרה הלכה איתה כי כבר קשה לה והדמנציה התחילה. 

עוד דקירה בלב.

ועכשיו כשיש משפחה והכל סה”כ בסדר, באמת בסדר, זה עדיין דוקר לפעמים. למשל באוגוסט, כשבוואטסאפ של החברות הן מספרות שאמא שלהן באה לתת יד מדי פעם. ואחת מספרת על קייטנת סבאסבתא שלוקחים את הילדים לשלושה ימים! אשכרה לוקחים את הילדים לפנסיון מלא ואפשר לנשום ולמצוא שפיות בגל החום הזה.

כשאמרו לה שלהיות בת משפחה מטפלת זה מרתון ולא ספרינט, היא לא דמיינה עשור בתפקיד הזה. לעזאזל, אפילו נשיאים מתחלפים יותר מהר. 
אבל הדמנציה לא ממהרת לשום מקום.

היא לא מתלוננת ומשתדלת לזכור את הטוב והתקופות היפות, אבל באמת באמת שהיא מתגעגעת לאיזה סבתא שתבוא לשעתיים מדי פעם.

פשוט מתגעגעת.