סטוריטלינג לבני משפחה מטפלים

בטח שמעתם את המושג סטוריטלינג (Storytelling), נכון?

מן הסתם פגשתם אותו בהקשר של שיווק, הרצאות או בסדנה בעבודה. אבל האמת היא שאנחנו משתמשים בסטוריטלינג כמעט בכל תחום בחיים – גם אם אנחנו לא שמים לב לכך.

כשמספרים סיפור זה אחרת

אם נוריד לרגע את המושג “סטוריטלינג” ממרומי האולימפוס ונגיד אותו בעברית, אז “לעשות” סטוריטלינג זה בעצם לספר סיפור. כמו שמספרים לילדים לפני השינה. כמו שבני אדם עושים כבר אלפי שנים סביב המדורה או בשיחות סלון.

אנחנו עושים את זה כל יום.
כשאנחנו מספרים לחבר על יום קשה שעבר עלינו בעבודה.
כשאנחנו מתארים חופשה חלומית או נוראית.
וגם כשאנחנו מנסים להסביר לרופא מה בדיוק קרה לאמא בלילה האחרון. בכל אחד מהמצבים האלה, אנחנו לא סתם “מעבירים מידע”. אנחנו יוצרים תמונה, מבליטים חלקים מסוימים, משמיטים אחרים, ומנסים לגרום למי שמולנו להבין, להרגיש ולפעול בדרך מסוימת.

סטוריטלינג זו הדרך בה אנחנו מעבירים את החוויה שלנו כבני משפחה מטפלים. אם זה בשיחה עם המשפחה שלנו כדי לגייס עזרה, בשיתוף עם חברים כדי לפרוק, או מול רופאת המשפחה כדי לקבל הפניה או בדיקה שאנחנו זקוקים לה.

הסיפור שלנו כבני משפחה מטפלים

כבני משפחה מטפלים, אנחנו למעשה מספרים סיפורים כל הזמן. בין אם זה מול המשפחה שלנו או מול אנשי מקצוע – הדרך בה נספר אותו יכולה לשנות לגמרי את האפקט שלו. אפשר לפגוש את זה בכל מיני תחומים:

יכולת הגיוס והרתימה – אם אני רוצה לשכנע בן משפחה נוסף לעזור, הדרך שבה אספר לו על המצב תשפיע על המוטיבציה שלו לפעול.

תקשורת עם האדם בו אנחנו מטפלים – כשאנחנו מספרים לאדם שאנחנו מטפלים בו מה הולך לקרות, או מתייעצים איתו לגבי החלטה קטנה או גדולה, הדרך בה נתאר את זה תקבע אם הוא ירגיש בטוח ועטוף, או מפוחד וחסר שליטה.

העברת מסר לאנשי מקצוע – זה לא משנה מול מי נעמוד – מול רופא, עובדת סוציאלית או בפניה לחברת הסיעוד. הסיפור שאנחנו בונים יכול להבהיר מצבים רפואיים, להדגיש צרכים דחופים, או להקל על קבלת החלטות.

במילים אחרות, סטוריטלינג הוא לא “תוספת נחמדה”, אלא כלי עבודה שיכול לעזור לנו במציאות היומיומית.

ארבע שאלות

אז כדי שהסיפור שלנו יעבוד, אני רוצה להכיר לכם ארבע שאלות שיעזרו לכם. פגשתי אותן בספר של ד”ר נועם פיינהולץ, מומחה לסטוריטלינג עסקי.

כשאנחנו באים “לספר את הסיפור שלנו”, וסיפור יכול להיות כל תקשורת שמטרתה לייצר פעולה בסופה, יש ארבע שאלות שכדאי לשאול:

מה אני רוצה שהקהל שלי ידע?
איזה עובדות ופרטים חשוב לנו שיעברו הלאה?
כאן חשוב לזכור שאנחנו חיים בעולם של הפרעת קשב וסמארטפונים. אם נעמיס במידע מיותר, נאבד את הקהל שלנו.

מה אני רוצה שהוא יחשוב?
האם אני רוצה שהוא יראה את המצב כמשהו דחוף? פשוט? מורכב?
איך אני רוצה שהוא יעבד ויבין את ה”סיפור” שסיפרתי לו?

מה אני רוצה שהוא ירגיש?
הרגש הוא המנוע האמיתי שלנו.
אנחנו בני אדם, חושבים שאנחנו רציונאליים ומחושבים, אבל בסוף הדבר שמניע אותנו יותר מהכל – הוא רגש.
אז מה אנחנו רוצים שהם ירגישו במהלך ובעקבות הסיפור שלנו?

מה אני רוצה שהוא יעשה?
זו נקודת הסיום של הסיפור.
מה התוצאה המבוקשת?
מה היינו רוצים שיקרה לאחר מכן?
לפעמים זו פעולה פשוטה, ולפעמים זה משהו מורכב יותר. לפעמים נספר רצף של סיפורים לאורך זמן, כדי להביא תוצאה המבוקשת.

כשאנחנו חושבים על ארבעת השלבים האלו, אנחנו למעשה מתכננים מראש את האפקט של הסיפור ולא משאירים אותו ליד המקרה.

לאמץ את הסטוריטלינג

למרות שסטוריטלינג הפך להיות buzzword בעולם השיווק והעסקים, אין סיבה שלא “נשאל” אותו גם לעולם של caregiving. זה היופי בסטוריטלינג – הוא לא שייך לתחום אחד בלבד. כל טכניקה שנלמד ונאמץ יכולה לשרת אותנו, בין אם אנחנו כותבים פוסט בפייסבוק, משוחחים עם בן משפחה כדי לתאם אחריות, או משכנעים את הילדים לסיים את ארוחת הצהרים.

בסופו של דבר, סטוריטלינג הוא לא קסם. הוא כלי.
וכמו כל כלי, הוא דורש מודעות, תרגול ושיפור. ככל שנשתמש בו בצורה מכוונת יותר, נוכל לשפר את התקשורת שלנו. כך נוכל להרחיב את מעגלי התמיכה שלנו ולשמור על עצמנו טוב יותר במסע כבני משפחה מטפלים.