מפת המשאבים שלי

בחמש הדקות שעברו מאז שניתק את השיחה עם אבא, הוא הספיק להרגיש כל כך הרבה.
הוא כעס, ואז פחד, ואז שוב כעס. ואז התאכזב ובסוף בסוף הגיע העצב. עצב כזה שגורם לו להרגיש ממש לבד, כאילו אין אף אחד שאפשר לבקש ממנו עזרה.
הוא יודע שהוא לא לבד בעולם, כן?
אבל ברגעים כאלה, כשהכל סוגר עליו, הוא רק רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולחכות שמישהו אחר יפתור את הבלגן התורן.

---

יש רגעים במסע הטיפול שבהם מרגישים שהעולם הופך להיות קטן מאוד.
ים של משימות ורגשות שמציפים ומטלטלים אותנו כמו עלה בודד נידף ברוח.

ברגעים כאלה קשה להרים את הראש, קשה למצוא כוח לחייך או להאמין שיכול להיות טוב יותר.
אבל במצבים כאלה אפשר לנסות כיוון מחשבה אחר שיכול לעזור.
כי אולי מה שחסר הוא לא עוד כוח, אלא מבט אחר על מה שכבר קיים.

לפני כמה חודשים שמעתי הרצאה מעולה של ד”ר אייל דורון, שמדבר בעיקר על חינוך, אבל לא רק. הוא הזכיר רעיון מעניין וקרא לו “מפת משאבים”.
הרעיון פשוט: לעצור ולרשום על דף את כל המשאבים שעומדים לרשותנו – גם אם הם נראים קטנים, חלקיים או מובנים מאליהם. לפעמים זה דורש מאתנו מאמץ, לחפש סביבנו היטב משאבים ולחשוב מחוץ לקופסא. אבל כמו בכל תהליך של סיעור מוחות, ברוב המקרים מתגלים שני דברים:

1. יש הרבה יותר משאבים ממה שנדמה.
2. הם קרובים ונגישים הרבה יותר ממה שחושבים.

ולפעמים, עצם היכולת לראות את מה שיש, משנה את התחושה כולה.

למה בכלל צריך מפת משאבים?

במסע של בני משפחה מטפלים יש מרכיב חזק של בדידות.
גם כשיש אחים, בני זוג, ילדים, חברים – אנחנו מרגישים על כתפינו את מלוא כובד האחריות.
ולפעמים, המחשבה לבקש עזרה מרגישה כמו “עוד מאמץ” שאף אחד לא בטוח שיש לו כוח אליו.

אבל משאבים הם לא רק אנשים שיכולים “לעזור לנו”.
הם הרבה יותר מזה.

משאבים יכולים להיות:

• ידע שכבר צברנו.
• מיומנויות שנראות לנו קטנות ולא קשורות לטיפול.
• רגעים קטנים ביום שמאפשרים נשימה.
• שירותים וגורמים מקצועיים שמחכים שנפנה.
• אנשים שאולי לא סוחבים איתנו הכול, אבל יכולים להקל על משהו אחד קטן.

היופי בתהליך של יצירת מפת משאבים כזו, הוא שכשהם כתובים ומונחים מול העיניים, הם מפסיקים להיות ערטילאים והופכים להיות משהו שניתן להיעזר בו.
כי משאב שלא רואים אותו – לא זמין עבורנו.
ומשאב שמזהים אותו – יכול להפוך לכלי עבודה.

איך מכינים מפת משאבים?

יש דרכים נוספות, אבל זו ההצעה שלי.

קחו דף וחלקו אותו ל־4 רבעים.
כתבו בכל רבע את אחת מהשאלות האלו:

• מה יש בי?
• מי נמצא איתי?
• מי יכול לסייע מבחוץ?
• מה נותן לי רגע של נשימה?

אחר כך, כתבו את כל הדברים שאתם מצליחים לחשוב עליהם. כשיגמרו לכם הרעיונות, תתאמצו עוד קצת, ותחפשו עוד רעיונות.
זה השלב בו הרעיונות המפתיעים יגיעו. אבל זה דורש מכם להתאמץ ולהאמין שיש עוד.

ומה אם בכל זאת מרגישים לבד?

זה קורה.
גם עם מפות.
גם עם משאבים.

הבדידות במסע הזה היא אמיתית.
ולפעמים, מה שהכי עוזר זה פשוט מישהו אחד שמבין.

לא כדי לפתור.
לא כדי לייעץ.
רק כדי להיות שם בשבילנו לרגע ולהקשיב.

ולפעמים, עצם הידיעה שלא חייבים לשאת את זה לבד – היא משאב בפני עצמו.