בסוף כל שנה העסק שלה נראה כמו בלגן אחד גדול.
דוחו”ת, מע”מ, רואה חשבון, רשימות שלא נגמרות.
והכי חשוב – ספירת מלאי.
היא סוגרת מוקדם, תולה שלט “סגור לרגל ספירת מלאי” ומתחילה לנקות מדפים, למיין, להחליט מה נשאר ומה הולך.
לפעמים מתחשק לה לעשות את זה גם בבית.
לסגור מוקדם, לתלות שלט יפה וברור, ולעבור על כל הדברים. כל מה שהצטבר השנה – במשפחה, בזוגיות וגם בטיפול באמא.
טוב, כל הדברים זה קצת מוגזם, אבל לפחות בחלק מהדברים.
היא כבר השלימה שאין דבר כזה מושלם. לא בעסק ולא עם אמא. תמיד יש איזו פינה שהיא שהיא הצליחה להגיע אליה. תור לרופא שנדחה וחמק לה מבין האצבעות או תחושת אשמה על זה שהיא נמצאת יותר בעסק מאשר איתה.
אבל החיים הם לא עסק.
הרבה יותר קשה “לסגור לרגע”, כי תמיד יש עוד כביסה ועוד קניות ועוד ועוד.
ועדיין…
אולי השנה היא תעשה ספירת מלאי גם שם?
אולי תזמין את האחיות לארוחת ערב אצלה או שיצאו למסעדה, וידברו על השנה שהייתה. על האשפוז ההוא, על איך כל אחת החזיקה את העומס, ועל האח הקטן שנראה קצת שחוק עם הלימודים.
אולי…
סוגרים שנה
כבני אדם, יש לנו נטיה לקבל החלטות שמבוססות על לוח השנה.
דיאטה עושים אחרי החגים, לכושר נכנסים אחרי חנוכה וסיכומים עושים בדצמבר או בראש השנה.
במכולת ליד הבית שלי הודיעו השבוע שהם סוגרים מוקדם לספירת מלאי.
זה גרם לי לחשוב על ספירת מלאי מסוג אחר. ספירת מלאי משפחתית של בני המשפחה המטפלים.
כי מתי בפעם האחרונה עצרתם לבד או עם האחים לדבר על השנה שהייתה?
לא בהכרח רק על משימות, לא על “מי לוקח את אמא לאורתופד”, אלא על ההתמודדות עצמה?
אנחנו אלופים בלעצור בשביל רשויות המס, בשביל העבודה, בשביל עוד פוש בנייד.
אבל כשהעצירה אמורה להיות בשביל הנפש ובשביל המשפחה אנחנו דוחים לזמן אחר.
אז הנה הזמנה קטנה לספירת מלאי משפחתית.
לא אירוע דרמטי, לא ריטריט.
פשוט עצירה קצרה למשהו שיכול לעשות סדר בראש ולהסדיר נשימה.
אז מה סופרים בספירת מלאי כזו?
אפשר לחשוב על זה בשני מעגלים: ספירת מלאי אישית וספירת מלאי משפחתית.
שתיהן טובות, וכל אחת מהן מוסיפה שכבה אחרת של בהירות.
ברמה האישית – חקר מוקיר
1. איך הרגשתי השנה?
אין תשובה “נכונה”, אלא רק תשובה כנה.
האם השנה הותירה בי עייפות ושחיקה, או שעדיין נשאר לי אוויר?
איפה אני על הרצף בין “עשיתי כמיטב יכולתי” לבין “אני מלא/ה חרטה ורגשות אשם”?
2. לראות את מה שכן הצליח
אנחנו מהירים לזהות מה לא עבד, אבל לא תמיד עוצרים לראות מה כן.
תנסו למצוא רגע אחד, אפילו קטן שבו היינו טובים לעצמנו, להורה או למשפחה.
זה יכול להיות שיחה טובה, החלטה חכמה שעשינו, או אפילו יום שבו פשוט לקחנו רגע לעצמנו.
3. להעביר דף
מה היה קשה השנה?
איזו מחשבה, איזה רגע או איזו תחושת אשמה הגיע הזמן להעביר הלאה או לזרוק לפח?
לא כסגירת חשבון, אלא כהקלה קטנה שמאפשרת תנועה קדימה.
4. מחשבה לעתיד
איזה שינוי קטן יכול לעשות לנו טוב בשנה הבאה?
יותר סבלנות לעצמנו? עוד רגעים שנותנים כוח?
אולי לשנות משהו בביקורים שלנו?
ואיך המשפחה יכולה לעזור לי ליישם את זה?
ברמה המשפחתית – לעשות סדר ביחד
כאן אפשר לקחת את אותן שאלות, ולשנות את הזרקור מה”אני” ל”אנחנו”.
מעבר לזה, הנה עוד כמה נקודות שאפשר לדבר עליהן.
1. לראות טוב אחד אצל מישהו אחר במשפחה
כן, זה מביך לפעמים.
ועדיין, להגיד למישהו: “ראיתי ש… זה היה משמעותי” יכול לעשות פלאים.
מחווה קטנה שיכולה להשאיר רושם גדול.
2. מה השתנה השנה?
החיים לא עומדים במקום.
שינוי בעבודה, לידה במשפחה, עומס של לימודים, או החמרה במצב רפואי – כולם משפיעים על ההיערכות שלנו כמשפחה.
שיחה כזו מבהירה ציפיות ומונעת שחיקה עתידית.
3. איך נראית חלוקת התפקידים שלנו היום?
האם כל אחד עדיין נמצא במקום שמתאים לו?
האם מישהו מחזיק על עצמו יותר מדי ומרגיש שחיקה?
זו כמובן רק הצעת הגשה, וכל אחד ואחת יכולים לשאול שאלות אחרות.
יש משפחות שזה מתאים להן יותר, ויש כאלה שפחות. אבל אפילו אם תעשו את זה רק ברמה האישית, אני מאמין שזה יעזור לכם להתבונן על הדברים ממקום אחר, ואולי אולי יביא לשינוי, ולו הקטן ביותר.
ושינויים קטנים מצטברים לדברים גדולים עם הזמן.
אם הצלחתם להתכנס לשיחה כזו כמשפחה אז סחתיין עליכם.
עצם זה שהצלחתם לעצור יחד, זה כבר הישג חשוב ולא מובן מאליו.
שתהיה לנו סוף שנה אזרחית שקטה ורגועה, וחג חנוכה שמח 🙂
מתגעגעת אליך