אז איפה תפסה אתכם מלחמת איראן השנייה?
במיטה?
בהתארגנות לטיול שבוטל?
בבית הכנסת?
לכאורה, אנחנו אמורים להיות מתורגלים. התקיפה הייתה באוויר שבועות, אנחנו במלחמה כבר שנתיים וחצי. אז למה זה כל כך קשה בכל פעם מחדש?
התשובה היא ממש פשוטה: אנחנו קצת שחוקים.
גם אם נדמה לנו שהתרגלנו ל”שגרת מלחמה”, השחיקה מחלחלת.
לסבב הזה אנחנו מגיעים עם הרבה פחות כוח מאשר לקודם, וזה שלפניו. חוסר הידיעה והמסרים הסותרים בתקשורת רק מגבירים את העייפות. הציפייה שוחקת, וחוסר הוודאות גומר אותנו.
כאן אני רוצה להכניס את הזווית שלנו, כבני משפחה מטפלים.
שחיקה היא לא מילה זרה לנו, היא חלק מהדי-אן-איי של המסע הזה. אבל מה שאנחנו חווים עכשיו זו שחיקה על סטרואידים. וכדי שהיא לא תכניע אותנו, אנחנו חייבים לעבוד “בקטנה”.
“בקטנה” היא מילת המפתח.
לדברים “גדולים” אין לנו כוח עכשיו. עכשיו זה הזמן לגנוב רגע של קפה, גם אם יש עשרה דברים שמחכים לטיפולנו. לעשות סיבוב קצר ברגל בשכונה. פעילות גופנית “בקטנה”.
האנרגיה שלנו היא משאב מוגבל, והסבלנות נמתחת עד הקצה בגלל האזעקות והמתח. אני מזמין אתכם להיות “קמצנים” על האנרגיה שלכם. כתומכים ומטפלים, אנחנו אלופים בתעדוף בין “דחוף” ל”דחוף יותר”, ועכשיו זה הזמן להחמיר את מנגנון התעדוף.
מה שלא קריטי למחר, יכול לחכות שבוע.
אגב, חשוב לתעדף גם את מה שנותן כוח, ולא רק את מה שמונחת עלינו מחוץ:
להקפיד על ארוחה אחת בריאה ביום במקום “נשנושי חרדה”.
לכתוב חמישה דברים שאתם מודים עליהם בבוקר.
לצאת סיבוב קצר בחוץ, גם אם זה לחמש דקות.
והכי חשוב: תפרגנו לעצמכם בחמלה עצמית.
כי זה ממש נורמלי להיות לא מרוכזים, עייפים ועצבניים.
מעבר לאחריות הרגילה שלכם, יש עליכם עומס נוסף: רכבת המחשבות על מי שאתם מטפלים בו.
הוא הספיק להגיע לממ”ד?
היא נפלה בדרך?
למה הם מסרבים לבוא אלינו עד שהמצב יירגע?
המחשבות האלו נורמליות לחלוטין, והן חלק מהמשקולת שאתם סוחבים.
מדאגה להשפעה
אז איך משתלטים על הבלגן בראש?
יש רעיון שעושה לי סדר בראש של מאמן אמריקאי בשם סטיבן קובי. הוא מדבר על “מעגל ההשפעה” מול “מעגל הדאגה”.
מעגל אחד של דברים שיש לנו השפעה עליהם ומעגל נוסף של דברים שאין לנו השפעה עליהם, והם מייצרים לנו דאגה בלי שום דבר לעשות לגביה.
במעגל הדאגה נמצא שאלות כמו: מתי המלחמה תסתיים? מה יהיה מתווה הפיצויים? האם תהיה נפילה ליד הבית? אלו דברים שגוזלים אנרגיה אבל אין לנו שליטה עליהם.
לעומת זאת במעגל ההשפעה נמצא משימות כמו: לפנות את המעבר לממ”ד בבית של ההורים, לדאוג לתאורה זמינה ליד המיטה, להחליט על סדר היום שלי.
כדי לבנות חוסן, אנחנו חייבים להשקיע רק במעגל ההשפעה ולהניח לדאגות שגדולות מאיתנו. ככל שנתמקד במה שאנחנו יכולים לשנות, נרגיש טוב יותר, ומעגל ההשפעה שלנו יתרחב מעצמו.
תעשו דברים קטנים.
תתעדפו את עצמכם, גם אם זה מרגיש מוזר לבחור בצרכים שלכם לרגע על פני אלו שאתם מטפלים בהם.
אתם יכולים להיות רגועים – המלחמה תיגמר מתישהו, והמשימות יחכו לכם.
עד אז, תשמרו על עצמכם ועל היקרים לכם.
אגב, רוצים להתנסות בכלי פרקטי?
צירפתי לכם כאן קישור לתרגיל פשוט שנקרא “כתיבה אינטואיטיבית” שלא דורש כלום מלבד דף, עט ו-10 דקות של שקט. הוא נועד לעזור לכם לעשות סדר בראש ולהוריד את מפלס הלחץ בלב. שווה לנסות.
ספרו לי איך היה!