כשהשמש מתחילה לשקוע, ועדיין יש אורות דמדומים, הטווסים מתעוררים.
הם עולים על העץ שלהם בקיבוץ ומתחילים לקרוא בקול.
בשבילה זו תזכורת – הגיע הזמן ללכת לאמא.
היא נכנסת לבית בו גדלה, חולפת ליד כוננית העץ הישנה עם הגילוף המיוחד, כזה שכבר כמעט ולא עושים כמוהו בעבודת יד, ומניחה עליה את המפתחות.
אמא כבר יושבת ליד השולחן, מוניקה יושבת לידה ועוזרת לה לאכול לאט ובסבלנות.
היא אומרת שלום למוניקה, מתכופפת לאמא, נושקת לראשה ושואלת מה שלומה.
היא כבר מזמן לא מצפה לתשובה.
היא לוקחת את הכף ועוזרת לאמא לאכול, לאט ובסבלנות.
היא מספרת לה על היום שהיה. על הנכד שהיה אצלה בביקור ביציאת קו, על החתולים ששוב החליטו שהאדנית היא שלהם ועל בני שנסע להפגנה בירושלים.
היא מספרת לה על היום שלה בעבודה, על שיחות קטנות ושטויות.
ואמא מקשיבה.
היא שומעת, היא יודעת שהיא שומעת, אבל כלואה בעצמה ולא יכולה לומר מילה.
ואולי היא מדמיינת את זה?
ככה זה כמעט כל ערב. שגרה מוזרה שכזו.
שגרה עצובה שכזו.
עוד מעט הן יעברו לסלון, מוניקה תכין תה והן ישבו לבהות במסך לחצי שעה. בשתיקה.
אחר כך אמא תתארגן לשינה, וכשתהיה מוכנה במיטתה, היא תבוא להגיד לילה טוב, רגע לפני שהיא הולכת הביתה.
תמיד יש לה את התקווה שאותה הפעם תחזור, אותה פעם שאמא אמרה לה משפט שהראה שהיא עוד כאן, שהיא יודעת שהיא ממשיכה לבוא.
“תמיד אהבתי את השעה של הטווסים” היא אמרה, עם חיוך עדין.
מאז בכל פעם היא מחפשת את החיוך, את ההכרה שבעיניים.
לפעמים היא רואה, לפעמים היא מדמיינת, אבל היא תמיד ממשיכה לחפש.
אולי תהיה עוד פעם.
הטווסים נרגעו.
מדי פעם שומעים אותם קוראים, אבל המקהלה העליזה התפזרה.
עוד מעט יתחילו התנים ואולי היא תשמע את הצפרדעים מקרקרות מהמאגר הרחוק.
והיא תחזור הביתה ותמשיך להתגעגע לאמא שלה.
זו שעכשיו וזו שכבר איננה.