שולחן הסדר של משפחת ארליך ידע שינויים רבים לאורך השנים.
אנשים באו והלכו, זוגות התחתנו והתגרשו, ילדים הסתכסכו והשלימו, וגם אחד שנפל בקרב.
רק דבר אחד נותר קבוע.
שולחן העץ הכבד והרחב של סבא ארליך.
אותו שולחן שהוא בנה וגילף בעצמו במשך שנה שלמה, עד שסבתא ארליך הודיעה לו קבל עם ושולחן, ש”אם הוא לא מסיים את השולחן המחורבן עד ליל הסדר, הוא יכול ללכת לישון איתו”.
עם סבתא ארליך לא מתעסקים, אז השולחן הגיע מוכן לליל הסדר מלווה בזר פרחים ססגוני.
סבתא ארליך יושבת במקומה הקבוע ליד ראש השולחן. היא מסתכלת על סבא ארליך בעיניים אוהבות ועצובות, ומסתכלת בגאווה על הילדים והנכדים שבאו השנה. בעיקר על אבי שהעז להביא את החברה החדשה, לא לפני שהשביע את סבתא שלא תעשה לו פדיחות ולא תשאל מתי הם מתחתנים ואם היא כבר בהריון.
בראש השולחן יושב סבא ארליך, איש שהיה פעם גבוה ורחב כתפיים. היום אחרי שהזקנה קפצה עליו במלוא כובד משקלה, הוא יושב שמוט ורק העיניים שלו מדברות.
מדי פעם הוא מצליח להעלות חיוך עדין לסבתא ארליך. לפעמים החיוך עולה לעיניים כשאחד הנכדים נותן לו חיבוק ונשיקה מכל הלב. אבל רוב הזמן הוא יושב, מכונס בתוך עצמו, ורק מביט מדי פעם לאורך השולחן שהוא בנה כשהיה פעם איש.
לידו יושבת ג’נסי, המטפלת הזרה. סבתא ארליך הודיעה לה שהיא יושבת עם כולם ולא צריכה להגיש או לסדר או להוריד מהשולחן. היא אורחת שלהם הערב. התפקיד היחיד שלה הוא להנות מהאוכל והמנהגים הפגאניים שלהם, ולדאוג לסבא ארליך אם צריך.
ג’נסי, כמו סבא ארליך, יודעת שעם סבתא לא מתעסקים, אז היא משתדלת להנות כמה שיותר מהחג המוזר של המעסיקים שלה. היא מדמיינת שהיא בחג אחר, אצלה בבית. היא אוהבת אותם, את סבא עם העיניים הטובות, ואת סבתא עם הלב הטוב והקשוח. הלוואי ויום אחד היא תוכל לארח אותם סביב שולחן החג שלה.
השולחן עומד שם, אי של יציבות לאורך השנים. מחזיק את צלחת הסדר, את ארוחת החג ואת הסיפורים ששמע סביבו מאז שהצטרף למשפחה. הוא זוכר את הידיים החזקות של סבא ארליך מגלפות ומשייפות, את המבט הגאה כשהיצירה הושלמה. הוא זוכר את ליל הסדר הראשון שלו, איך הרגיש כשסבתא העבירה אצבע בוחנת על הגילופים והעיטורים. כבר אז הבין שזה מבחן הכניסה שלו לבית, וידע שעבר אותו בהצלחה.
כמו כולם, הוא לא יודע איך יראה ליל הסדר הקרוב, או כמה זמן נשאר לסבא ארליך.
וכמו כולם, הוא בעיקר מרגיש בבית.