היא מתחרטת שלא היתה שם ברגעים האחרונים. אז מה אם לא היתה דרך לדעת שזה הסוף, ולא עוד אשפוז.
הוא מתחרט שלא ביקר אותם לעיתים יותר קרובות. אז מה אם יש לו שלושה ילדים ועבודה תובענית.
היא מתחרטת על שלא היתה עירנית מספיק לשינויים שחלו בו, ואולי אפשר היה להאט את הדמנציה.
הוא מתחרט שלא אמר לה שהוא אוהב מספיק פעמים לפני שהיא שכחה את השם שלו וקראה לו אבא.
ויש עוד אלף סוגים של חרטה על מיליון בחירות ומעשים שעשינו או לא עשינו.
הפוסט הזה הוא סוג של הצהרת כוונות. אולי קצת יומרני.
הייתי רוצה שתקראו אותו, ותצמצמו מעט את מרחב החרטה שלכם.
שתהיו יותר שלמים עם הדברים שאתם עושים ועם אלו שאתם לא עושים.
כדי שאחרי שהאדם שאתם מטפלים בו ימות, תחיו עם קצת פחות חרטה.
עם קצת פחות תחושת החמצה.
ולמה?
כי חרטה היא רגש חמוץ וכואב. היא יכולה לייסר אותנו למשך שנים ולגרום לנו לרצות להעניש את עצמנו בגלל שלא עשינו את…
וזה חבל, כי באמת אפשר אחרת.
לייסר את עצמנו לא עוזר לאף אחד. זה לא מקדם אותנו. זה לא ישנה את המעשה שעשינו או לא עשינו, אלא אם אנחנו מתייחסים אל זה כמרחב שיש בו מקום לשינוי. ואז זה פחות חרטה ויותר למידה.
אם אני עסוק בלייסר את עצמי על מה שהיה, אין לי מקום בלב להניח את זה בצד ולהבין מה אפשר לעשות אחרת. אם חרטה גורמת לנו לעשות ההיפך ממה שהיה, או לוותר על עצמנו כ”עונש” על מה שלא עשינו, יכול להיות שיצא שכרנו בהפסדנו. ובכלל לא בטוח שנרגיש טוב יותר עם עצמנו, כי החרטה עדיין תהיה חמוצה וכואבת.
לצמצם חרטה
בעיני, הדרך לצמצום החרטה עוברת דרך שני מושגי יסוד – “טוב דיו” ו”השלמה”.
להיות “טוב דיו” זה אומר שאנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים. זה הכי טוב בנסיבות הקיימות, ועדיין לא עומדים בציפייה שלנו מעצמנו. כי “יכולתי לקחת אותה לרופא טוב יותר” או “הייתי יכולה לעבור לגור אצלה ואז…”.
זה נכון שתמיד אפשר לעשות יותר, אבל גם לזה יש מחירים. ולא בטוח שהמחיר הזה היה מביא לתוצאה טובה יותר. אולי הייתם נשחקים מהר יותר, ואולי לא. להיות טוב דיו זה להבין שלא תמיד אפשר להחזיק את כל הכדורים באוויר.. זה לא אומר שאנחנו עוברים לתודעה של ויתור עצמי, אלא יותר לחמלה עצמית על מה שאנחנו לא עושים.
השלמה, בצורה ממש פשטנית, היא התוצאה של “טוב דיו”. זה אומר שאחרי שהבנו שאנחנו לא מושלמים, אנחנו משלימים עם המציאות ופועלים בתוכה. כמו במעגל ההשפעה ומעגל הדאגה של סטיבן קובי, השלמה יכולה לעזור לנו לשחרר את העיסוק במעגל הדאגה, ולהתמקד במעגל ההשפעה.
יש דברים שאנחנו רוצים לעשות, או שואפים לעשות, או מצפים מעצמנו לעשות, ולא עושים. לא כי אנחנו מוותרים לעצמנו, אלא כי סל המשאבים שלנו התרוקן, או כי יש לנו המון כדורים באוויר וצריך לבחור. ובחרתם בדבר אחד על חשבון דבר אחר.
פחות חרטה, יותר למידה.
זו הדרך שאני מכיר לצמצם חרטה.
אני בכוונה כותב לצמצם ולא להעלים, כי לרוב האנשים שאני מכיר יש איזושהי מידה של חרטה. אני חושב שיש לה תפקיד בחיים שלנו. היא חלק מהלמידה וההתקדמות שלנו לאורך החיים. אבל אם היא כואבת, צובטת וחונקת אותנו, כנראה שיש לנו יותר מדי ממנה.
חרטה היא אפשרות ולא גזרת גורל. בתוך מרחב החרטה יש לנו את האפשרות לבחור איך להתייחס אליה ולנסות לצמצם אותה.
אולי אי אפשר לחיות בלי חרטה בכלל. אבל אולי אפשר לחיות עם קצת פחות ממנה.