פח אשמה

איילון תמיד פקוק. לא משנה באיזה יום או שעה, תמיד אפשר למצוא שם איזה פקק. בימי רביעי אחה”צ, גדעון עומד בפקק ומדבר עם אמא שלו. אחר כך, הוא ממשיך לעמוד בפקק בדרך חזרה הביתה, הוא והמחשבות על השיחה הזו.

אמא שלו מתקשרת אליו לשאול מה קורה, איך בעבודה והילדים. זו שיחה קבועה למדי של פעם בשבוע, שיחת “מה נשמע” של אמא ובן. אבל הוא שומע בשיחה הזו גם סאבטקסט אחר לגמרי. הוא שומע את כל מה שאמו לא שאלה: “מתי אתה לבקר? אולי תקפוץ אחר הצהרים עם הילדים שנראה אותם? מתי תבוא לשבת עם אבא?”

הוא יושב בפקק ואוכל את עצמו.

הוא בסך הכל בסדר, באמת. עוזר הרבה מרחוק, ומשתדל להגיע אליהם פעם בשבוע-שבועיים עם הילדים או בלעדיהם, למרות שהחיים עמוסים נורא. כשצריך הוא מגיע כדי ללוות את אבא לבדיקה או כדי לשחרר את אמא שתוכל לצאת לנשום קצת בראש שקט. 

וכל הזמן הוא חושב על סבא וסבתא שלו, שגרו באותו הרחוב. ועל אמא שהייתה מגיעה לשם כל יום כדי לעזור.

והוא באמת חושב שהוא בסדר, באמת באמת.

אבל הוא גם מרגיש אשם.

אחותו אמרה לו כבר המון פעמים שהוא בן טוב. שהוא משתדל ועושה כל מה שהוא יכול. ולא פחות חשוב מזה, שאבא ואמא אוהבים אותו ומעריכים את מה שהוא עושה.

ובכל זאת, הוא מרגיש אשם.

רגשות אשמה

רגשות אשמה הן חלק כמעט בלתי נפרד במסע של בני משפחה מטפלים. כמעט כולם חווים אותם. כמעט ואין אחד או אחת שעוברים את המסע הזה בלעדיהן.

יש קשת של רגשות ותחושות שמתלוות למסע – רגשות אשמה, כעס, פחד, תסכול ובטח עוד כמה שנמצאות במסע הפרטי של אחד ואחת מאיתנו. וכאמור, האשמה נמצאת בחזית כמעט תמיד.

רגשות אשמה זה המקום שבו אתה מלקה את עצמך על משהו שעשית או לא עשית, והיית רוצה להחזיר את הזמן לאחור ולעשות אחרת.
למשל אותה פעם שאמא ביקשה שתעבור אצלה בערב לרגע אבל היית עייף מדי, ובדיעבד הבנת שהיא ממש הייתה זקוקה לך. או כשכעסת על זה שאבא שלך לא מוכן להכניס מטפל זר לבית, וזרקת משפט קשה ופוגע. יש המון רגעים וצמתים שיכולים להזין רגשות כאלה במסע הזה של בני משפחה מטפלים. כל אינטרקציה יכולה להוליד רגש כזה, כל אי הבנה קטנה או רגע של כעס.

הנאחס המרכזי ברגשות אשמה הוא שהם לא נגמרים. הם יכולים לחזור כמו פלאשבק באמצע ארוחה משפחתית, או בגלל שיר ברדיו. הם יכולים להתגנב אלינו שנים אחרי המקרה, אפילו שנים אחרי שבן המשפחה שלנו כבר איננו. הם צובטים לנו את הלב, ומשאירים איתם תחושה של החמצה, של “למה לא עשיתי כך או אחרת?”

פח אשמה

בספר “גדר, כבשה ואיש עם בעיה” מספרים על איש שלא הצליח להירדם, וניסה לספור כבשים. העדר שהוא ניסה לספור לא ממש התרשם מניסיונות הספירה שלו והמשיך להסתובב וללעוס עשב באחו באי סדר מופתי, כך שהוא לא הצליח לספור את הכבשים. עד שלבסוף הוא הציב להן גדר כדי שיהיה קצת סדר, וכך הוא הצליח לספור אותן.

רגשות אשמה יכולים להיות חמקמקים כמו כבשים באחו, ואני רוצה להציע דרך להתמודדות איתם.

קחו לכם משהו שישמש כפח דמיוני או אמיתי, דף נייר וכלי כתיבה.

לפח הזה נקרא פח אשמה. הוא פח שתוכלו לשים בו את רגשות האשמה שלכם, ולהחליט מה לעשות איתם אחר כך. תחשבו על רגע או מעשה שמעורר בכם את תחושת האשמה הזו וכתבו אותה על הדף. אפשר להאריך ואפשר לקצר בתיאור. העיקר שתכתבו משהו.

אחרי שכתבתם יש לכם כמה אפשרויות:

• אפשר לשמור את הדף עם רגשות האשמה שעליו אצלכם בארנק ולקחת אותו אתכם לכל מקום. 
• אתם יכולים לקמט את הדף ולזרוק אותו לפח האשמה, להיפרד מרגשות האשם ולומר להם “זה היה, זה נגמר ואין לי יכולת לעשות שום דבר בנוגע לזה”.
• ואפשר גם להפקיד אותם בפח האשמה ולומר שתחזרו לאסוף אותם מאוחר יותר, כי אתם צריכים קצת מנוחה.

הרעיון המרכזי הוא לתת כבוד ומקום לתחושות האלה, ואחרי שיש להן מקום לנסות לבחור מה לעשות איתם או איך להתייחס אליהם.

רעיון פשטני? כן.
הוא עובד? לפעמים.
הוא מזיק? בטוח שלא.
(כמעט) כל עבודה ושיח עם רגש גורמת לתנועה ביחס שלנו אליו. כמו פלסטלינה שמתחממת במגע, שאחריו קל יותר לפסל בה. להכיר ברגשות האשמה, לתת להם מקום ולהחליט מה אנחנו רוצים לעשות איתם או מה היינו רוצים לעשות איתם זו עבודה, זו שיחה.

תתחילו. זה ייקח אתכם למקומות חדשים.