גם כשזה נגמר, זה לא באמת נגמר

פרידה ממישהו קרוב שדאגנו לו היא דבר קשה ומטלטל, ולפעמים היינו רוצים להחזיר את הגלגל קצת לאחור כדי לשנות רגע או משהו במערכת היחסים שלנו עם אותו אדם. כי הרי גם כשזה נגמר, זה לא באמת נגמר.

ואז, רגע לפני הסוף, נעמוד כולנו מסביב למיטה הנקייה בחדר הלבן ונחזיק ידיים.
נחייך, נבכה ונאמר מילים אחרונות של פרידה. נאמר תודה על על מה שהיה, על חיים של משפחתיות מושלמת ועל איזה הורים נהדרים או בני זוג הם היו עבורנו ושלעולם לא נשכח אותם. ואז, בדיוק ברגע המתאים, הנשמה תעזוב את העולם הזה.
הסוף.

יש גם סופים אחרים, פחות יפים.
כאלה שנגמרים אחרי טריקת דלת וכעס. אחרי שנים של ויכוחים ומריבות שבהם רק חיכינו שכבר יגיע הסוף. מריבות בתוך המשפחה, האשמות ותחושות אשמה ואולי גם צער וחרטה מתוך מחשבה שאפשר היה אחרת.

אני לא יודע לומר איזה סוג של סוף הוא השכיח מבין השניים, אבל אני מאמין שרובם נעים על הרצף שנמצא בין שניהם. 

כשמדברים על המוות, על סוף הדרך, יש כל מיני נקודות מבט דרכן אפשר להסתכל עליו. אפשר לדבר על הצד הרפואי, על מידת הסבל שאדם ומשפחתו חווים עד שזה נגמר, או על הצד הטכני של “מה עושים עכשיו” או איך ממשיכים הלאה. אפשר גם להסתכל עליו דרך נקודת המבט של מערכת היחסים. איך הרגשנו כלפי מי שדאגנו לו, ועם איזו תחושה אנחנו ממשיכים הלאה.

מדיאלוג למונולוג

סיטואציה של טיפול קצר או ארוך באדם קרוב שמגיע לנקודת הסיום, היא סיטואציה שבה פתאום יש זמן לחשוב ולא להיות רק בעשיה. במהלך ה”שבעה”, בשבועות, חודשים או שנים שאחרי המוות, לפעמים מתחילים לעלות רגעים, שאלות וזכרונות, שקשורים לאדם שנפטר.

פתאום הקשר עם מי שהלך לעולמו מתקיים בעיקר בתוך הראש שלנו. מישהו שהיינו עסוקים סביבו כבר לא נוכח. במקום דיאלוג עברנו למונולוג. אבל אנחנו יכולים להיות עמוק עמוק בתוך המונולוג הזה, ולנהל שיחות ארוכות במעמד צד אחד. אנחנו מגלים שהיחסים שלנו איתו לא נעצרו ברגע המוות. ממש לא. ממשיכים לדבר,להתייעץ, לכעוס, לאהוב ולשנוא. זה שהוא או היא לא כאן, לא אומר שהקשר נגמר.

את ההנחה שהקשר לא נגמר, אלא משתנה, אפשר לקחת לכמה כיוונים. אחד מהם יכול להיות מתנה והזדמנות גדולה בשבילנו.

אולי לא נכון לומר שכולם מרגישים ומתנהגים כך, אבל לא מעט אנשים ממשיכים לדבר או להתייחס למי שכבר נפטר. זה יכול להיות בהתייעצות, במחשבות כמו “מה הוא היה אומר לי עכשיו” או “מה היא הייתה עושה במקומי”, או בתחושות של האשמה וכעס. לפעמים מגלים שלמרבה הפלא הבנאדם מת כבר מזמן, אבל הכעס עליו עדיין חי ובועט.
אלא שעכשיו המטען הרגשי עובר רק בנתיב אחד. הנתיב שלנו. אנחנו יכולים לייצר מסלולים מעגליים של שיחות ודיאלוגים, אבל הכל קורה בראש שלנו.
אולי זה נשמע מוזר, אבל אפשר לשנות את העוצמה והתדר של הרגשות והמטען הרגשי שאנחנו מחזיקים אצלנו בראש ובלב. עכשיו, כשיש רק צד אחד פעיל בסיפור, אנחנו אלו שיכולים לשנות את המשך הסיפור. או יותר נכון, את היחס שלנו לסיפור ולדמויות שמככבות בו. זה לגמרי בידיים שלנו. לפעמים אפשר גם להגיע לקלוז’ר ולתחושת השלמה מול עצמנו. זה שהצד השני כבר לא איתנו, לא הופך את המשימה הזו לבלתי אפשרית.

איך אפשר לעשות את זה?

אין דרך אחת, ואין ספר הוראות מדויק. זה לא תמיד עובד ולא ב-100%, אבל זה לגמרי שווה את הניסיון.

נתחיל בזה שלרוב זה תהליך, ולא הוקוס פוקוס שעושים בפעם אחת. לכל אחד יש את הדרך שלו, והיא תלויה מאוד בנטיית הלב של כל אחד. 

לפעמים הזמן שעובר הוא זה שמסדר את מה שצריך, גם בלי שום פעולה מצידנו. 
אפשר לקחת מדריך. להיעזר במישהו שילווה אותך בדרך ויעזור לשאול את השאלות הנכונות. הוא יכול להיות איש טיפול, מנטור או חבר קרוב.
אפשר לעשות את זה בעזרת הדמיון. לחזור לרגעים משמעותיים שהיו לנו עם אותו אדם, ולנסות להסתכל עליהם מזווית אחרת. אפשר לחזור למה שהרגשנו באותם רגעים ולהתחיל ללוש אותם, לגעת בהם ולנסות לעשות בהם שינוי כלשהו. זכרונות ורגשות מתנהגים כמו פלסטלינה – כשנוגעים ולשים אותם הם מתחממים ומתרככים ויכולים להשתנות.
אפשר לעשות את זה באמצעות כתיבה. לכתוב לאותו אדם, לכתוב לעצמנו בנקודת זמן אחרת, או להשתמש במילים בכל דרך שתזרום לכם. במובן מסוים כתיבת הבלוג הזה היא חלק מהדרך שלי לעשות תהליך דומה.
אפשר גם לרוץ מרתון, לבשל או לטייל בעולם. לא באמת משנה מה תהיה הדרך ואין דרך נכונה יותר או פחות.

יכול להיות שזה נשמע לכם אמורפי מדי, או הזוי לחלוטין. יכול להיות שלא התחברתם לאף אחת מההצעות או לרעיון עצמו. אבל אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתקחו למחשבה מהפוסט, זה שתאמינו שיש אפשרות לשינוי כזה. שאפשר להגיע להשלמה, לאיזושהי סגירת מעגל עם אנשים שכבר לא כאן. 
תאמינו שאיכשהו, בדרך ובזמן שיתאים לכם, השינוי הזה יכול להגיע.
ויותר מהכל, תאמינו שאתם אלו שיכולים להביא אותו.