על אנשים שקופים ומספרי סיפורים

שלוש שיחות שלא נענו.

דנה כבר התרגלה לזה שהיא מסיימת פגישה, וצג הטלפון מעדכן אותה שההורים שלה חיפשו אותה כמה פעמים.
בארוחות צהרים במשרד, כשהחבר’ה שלה מדברים על המונדיאל או על הפרק האחרון של משחקי השף, מתגנבת לה המחשבה של “אין להם מושג מה עובר עלי באמת”. הם לא יודעים שהיא ישנה פעם בשבוע אצל ההורים שלה. שהיא משגיחה אחה”צ על אבא שחולה בדמנציה, כדי שאמא שלה תוכל לצאת להתאוורר עם חברות. כשהם מספרים על טיולים משפחתיים הלב שלה מתכווץ, והיא כל כך מתגעגעת לזמן שגם אצלה זה היה ככה. 
זה לא שהיא מתביישת או משהו כזה, פשוט לא נראה לה שמדברים על משהו כזה עם חברים לעבודה. הם גם ככה לא יבינו אותה, והיא לא רוצה להעמיס על אחרים את הצרות שלה.
בטח אין שם אף אחד שמתמודד עם סיטואציה דומה, אז איך יבינו אותה?

שקופים

אם יש משהו שמאפיין את כל בני המשפחה המטפלים בעולם, משהו שנוגע בכל אחד ואחת מהם, הוא תחושת השקיפות. התחושה שאתם שקופים ולא רואים אתכם באמת.
לא משנה אם אתם בני זוג או ילדים של, התחושה הזו של “זר לא יבין זאת” או “אף אחד לא מבין אותי באמת” היא משהו שאתם בטח מכירים. 
אם נפרק את התחושה הזו לרגע, אז נראה שהיא מורכבת מכמה הנחות מוצא.

ההנחה הראשונה היא שההתמודדות שלי היא ייחודית ביחס לסביבה שלי. זאת אומרת שאף אחד מהמעגלים החברתיים הקרובים שלי לא מתמודד עם דבר דומה. 

השניה היא שאנחנו מניחים שאנשים לא אוהבים לשמוע צרות של אנשים אחרים. בטח לא את הצרות שלנו. בטח שלא נרצה לפתוח אותן במקום העבודה שלנו. בדרך כלל אין לנו בעיה לשמוע צרות של אחרים, אבל הצרות שלנו הן משעממות או מדכאות, ועדיף לשמור אותן עמוק בפנים.

השלישית היא שאנחנו לא רוצים שירחמו עלינו, בשום צורה ובשום מצב. נעדיף לסבול הרבה ולא לקבל מבט רך וחומל ממישהו.

בואו ננסה לטפל בהנחות האלה, ונדבר על השקיפות כמו שהיא, ועל האוניברסליות של הסיפורים.

לב הסיפור

לכל סיפור שאנחנו שומעים או מספרים יש יסודות. היסודות הם הלב של הסיפור, הם הדברים שעומדים בבסיס של הסיפור. הם הסאבטקסט והרוח של הסיפור. אם תשמעו סיפור ויבקשו מכם לתאר במילה אחת על מה הסיפור, בתשובה שלכם תמצאו את לב הסיפור. 

סיפור יכול להיות על מבוכה, אהבה, שמחה, בושה, דחייה, קנאה, הכרת הטוב, שנאה או כל דבר אחר. היופי ביסודות האלה הוא שהם בדרך כלל אוניברסליים, יעני משותפים לכולם. כמעט כל אחד יכול להזדהות עם לב הסיפור שלך, עם מה שעומד ביסודות שלו. והסיפור שלכם, לא משנה מה הפרטים שלו, הוא סיפור עם יסודות חזקים ושורשיים. המשמעות היא ש”לב הסיפור” שלכם, גם אם לא תספרו אותו כמו “האחים גרים”, יכול לפגוש כל אחד. עם יסודות כמו משפחה, דאגה, כעס או געגוע – כל אחד יכול להזדהות.
הם לא מעוררים רחמים, אלא הזדהות.

אולי זה יכול לתת סיבה מספיק טובה כדי לספר למישהו שרציתם לספר לו, אבל נמנעתם מזה. או לפחות סיבה שלא להישאר עם הסיפור הזה לבד, עם תחושת השקיפות. זה לא אומר שצריך לספר לכל מי שמסביב, או לשתף בצורה שלא תתאים לנו. זו אמורה להיות נקודה למחשבה שתטה את הכף בהתלבטות של “האם לספר לחבר/ה או לא לספר?”.

תדעו, שיש סביבכם לא מעט בני משפחה מטפלים. לא תאמינו כמה.
אין צורך לרוץ עם שלט או לחלוק עם כל אדם שנקרה בדרככם, אבל אם יש אנשים שהתלבטתם אם לספר להם, תנו להם קרדיט שאתם כנראה מספיק חשובים להם. מספיק חשובים בשבילם כדי להתחבר ללב הסיפור שלכם.

כי לב הסיפור מחובר ישירות ללב שלכם, וכשלבבות מתחברים קורים דברים נפלאים.