שלוש מחשבות של תקווה

כשראש השנה התקרב, אמא שלה תמיד הייתה שרה את “בראש השנה” של נעמי שמר.
יש משהו במנגינה הזו שמעורר אצלה דמעה בזווית העין. בזיכרון של אמא שרה “שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום”, ובידיעה שאמא כבר לא ממש שרה כמו פעם. הפער בין הזיכרון למציאות צובט אותה כל פעם מחדש. כבר שבוע היא חושבת לעצמה, איך לעזאזל יכולה להיות שנה יפה ושונה אם שום דבר לא יכול להשתנות לטובה?
ובכל זאת היא מוצאת את עצמה יושבת בערב במרפסת, מקשיבה לקול של נעמי שמר, ומחפשת את אותה שנה יפה שעוד רגע תתחיל.

שנה חדשה מתחילה ממש עוד רגע.
ראש השנה הוא חג שמסמל כל מיני דברים, ובעיני אחד מהם הוא תקווה. תקווה שהשנה תהיה טובה יותר, שאנחנו נהיה טובים יותר, שהחיים באופן כללי יהיו טובים יותר. בדרך כלל, תקווה נמצאת במקום שבו יש מקום לשינוי ולשיפור. כשאנחנו מאמינים או מעריכים שאפשר לשנות את המצב הקיים ולשפר אותו. בחוויה של מבני משפחה מטפלים רבים, קשה למצוא תקווה לשיפור של המצב הבריאותי. יש אפשרות לשמירה על הקיים, אולי הטבה ושיפור בטוח הקצר, אבל לרוב הכיוון הוא די ברור. למרות זאת, לקראת השנה החדשה, אני רוצה להציע שלוש נקודות למחשבה שיש בהן תקווה.

שנה של קשר טוב יותר

הראשונה היא תקווה שהיחסים יוכלו להשתנות ולהשתפר. לפעמים משהו בקירבה ובאינטנסיביות  בקשר כבני משפחה מטפלים מאפשר הפשרה ושינוי ביחסים. אפשר לגלות חמלה שלא היה לה מקום בעבר, חיוך או זמן שיחה שלא היה לנו זמן בשבילם בעבר. אפשר לקוות שמשהו ישתנה במערכת היחסים עם שאר בני המשפחה סביב הטיפול בהורים. אולי שנצליח לתקשר טוב יותר, או שנמשיך לתקשר כמו שאנחנו מצליחים עד כה. חלק מהדברים האלה תלויים בנו, בהחלטה או בנקיטת פעולה שיכולה להביא לשינוי ביחסים. זה נמצא, לפחות באופן חלקי, בידיים שלנו.

שנה שנעשה בה דברים קצת אחרת

אפשר לקוות ולאחל לעצמנו שנשנה משהו בהתנהלות שלנו סביב משימות הטיפול. זה יכול להיות משהו קטן כמו להחליט שנרכז את הניירת הרפואית בצורה מסודרת יותר. שנקדיש ערב אחד לעצמנו או למשהו שחשוב לנו, משהו שיעזור לנו להתנתק ולמלא מצברים. שנספר למנהל/ת בעבודה שאנחנו מטפלים בהורים שלנו. כדי שהם יבינו אותנו ולא יסתכלו עלינו בעין עקומה כשאנחנו נדרשים לעזור להורים בהתראה קצרה. כל שינוי שניקח על עצמנו, קטן או גדול, מחזיק פוטנציאל לסייע לנו ולהקל מעט על העומס.

שנה של חמלה עצמית

שמעתי השבוע מישהי שאיחלה לעצמה חמלה עצמית לשנה הבאה. היא הדגישה, “קודם כל כלפי עצמי, וגם כלפי ההורים שלי”. חמלה עצמית היא דבר שתלוי בנו, ורק בנו. זה שינוי בתפיסה ובמחשבה. מעבר מהלקאה עצמית לחמלה עצמית. מלייסר את עצמנו על משהו שאמרנו או לא אמרנו, לקבלה של המציאות ושל המקום שלי בתוכה. חמלה עצמית זה לומר לעצמנו טעינו, אבל זה אנחנו משתדלים תמיד לעשות את הטוב ביותר. זה להבין שאני “ילד טוב דיו“.

לכל אחד יש את התקוות והאיחולים שלו, ואלו רק שלושה רעיונות קטנים. אם תחפשו טוב טוב, אני מאמין שתמצאו גם דברים שמותאמים במיוחד בשבילכם.
אז השנה, רגע לפני שאתם מתיישבים לשולחן החג, בהדלקת נרות או בכל רגע שתבחרו לעצור בו, אני מזמין אתכם לבחור את האיחול שלכם לעצמכם. איזו תקווה אתם רוצים ויכולים להכניס לחיים שלכם.  תכתבו אותה על דף נייר, תכניסו אותה לארנק או תלו אותה איפשהו כך שתוכלו להציץ בה מדי פעם. כמו הרבה רעיונות שאני כותב עליהם, אני לא יכול להבטיח שהרעיון הזה יעבוד.
אבל אני יודע שבדומה לתחושת משמעות, תקווה היא דבר שאפשר להשיג ולרכוש. אבל כדי להשיג אותה, צריך לרצות אותה או לכל הפחות לאחל אותה לעצמנו.

שתהיה לכולנו שנה טובה יותר.