אם תרצו לראות את ניצחון החיים והשגרה על המוות והאובדן, כדאי לכם לקפוץ לביקור בבית העלמין “סגולה” שבפתח תקווה.
זה קרה כשעמדנו מסביב לחלקת הקבר. שמעתי זמזום מוזר שהלך והתגבר, צליל שלא קשור לעצב שלנו ולסיטואציה. ואז הוא חלף לידנו רכוב על אופניים חשמליים ותיק כחול ענקי בדרכו לעוד לקוח רעב.
בית הקברות “סגולה” בפתח תקוה ממוקם בין אזור תעשיה גדול לבין מגדלי מגורים חדשים יחסית, ופתוח משני הצדדים. בשבילנו זה בית קברות, ובשביל השליחים של וולט זו דרך קיצור. בית העלמין נמצא בין אזור התעשייה “סגולה” לבין מגדלי מגורים, ולמרות שהוא בית קברות, הוא שוקק חיים. על הציר הראשי של בית העלמין, הלא הוא רחוב “דרך החיים”, יש תנועה ערה. שליחי וולט נוסעים שם הלוך ושוב ,ומביאים את מרכולתם לשכונות המגורים מהמסעדות שבאזור התעשייה. אם תעמדו שם מספיק זמן, תוכלו לראות מסע הלוויה או משפחה מתכנסת סביב קבר של אדם קרוב ואהוב, ולידם שליח וולט עובר על אופניים חשמליים תוך שהוא גולל את הפיד שלו תוך כדי הנסיעה.
בסוף חוזרים לשגרה
האמת היא, שהתמונה הסוריאליסטית הזו גרמה לי לחייך. היא גרמה לי לחשוב על החיים, על המוות ועל השגרה שחזקה יותר מהכל. המסע שלנו כבני משפחה מטפלים לא תמיד מתחיל ונגמר בנקודות זמן ברורות וחדות. לפעמים גם אחרי שמי שבגללו אנחנו בני משפחה מטפלים עוזב אותנו, המסע לא בהכרח נגמר. כך או אחרת, העולם ממשיך לצעוד, גם אם אנחנו עצרנו לרגע בצד. לרוב, גם אנחנו נחזור לשגרת החיים. אולי יותר עצובים, אולי לאט לאט, אבל בסוף נחזור. אם עובר יותר מדי זמן ואנחנו מרגישים שאנחנו עדיין בצד, ולא מצליחים לחזור לתפקוד, זה צריך להדליק לנו נורה אדומה, וכדאי לבקש עזרה מקצועית.
החזרה הזו לשגרה, מלווה לפעמים ברגשות אשמה. מחשבות כמו “איך אני מעיז לשכוח אותו/ה” לרגע או שניים. ואז עוד זמן עובר, והמחשבות נגררות לשגרה השואבת, וכל אחד זוכר בדרך אחרת. ואז ברגע של רעב, מישהו מזמין שליח וולט בשביל הבטן והנשמה. לא הוא ולא השליח, שניהם לא יודעים שהם הניעו אצל מישהו אחר מחשבה על חיים, מוות ושגרה.