על דלתות מסתובבות ושאלות בלי תשובות

מכירים את הסרט דלתות מסתובבות?
בגדול, הוא עוסק באחת השאלות הכי מסקרנות ומטרידות שיש: מה היה קורה אילו…?
אם הייתי עולה על האוטובוס בתחנה הזו ולא באחרת.
אם הייתי בוחר ללמוד הנדסה ולא אגרונומיה.
לו רק הייתי לוקח את אבא לעוד רופא.
אם הייתי בא לבקר ערב קודם.

התשובה הסאחית לשאלות כאלה היא: “מה זה משנה?”.
כי האמת? מה שקרה – קרה.
אבל אנחנו בני אדם, לא רובוטים ולא סאחים, והשאלות האלו ממשיכות להדהד.
לפעמים הן חורקות, לפעמים צורמות כמו חריקת ציפורניים על לוח בבית הספר היסודי של פעם.

ובכל זאת, יש משהו יפה ומועיל דווקא בתשובה הסאחית הזו.
היא מכניסה קצת פרופורציה. מזכירה משהו חשוב, במיוחד למי שמתמודד עם החיים האמיתיים. היא מזכירה לנו שבדרך כלל אנחנו מקבלים החלטות על בסיס המידע שיש לנו באותו רגע. אנחנו פועלים הרבה מתוך אינטואיציה, תחושת בטן.
ולפעמים אנחנו טועים. לפעמים מתחרטים.
והאמת הפשוטה היא שאין לנו דרך לדעת איך היה נראה המסלול האחר. מידת השליטה שיש לנו על העתיד היא הרבה יותר קטנה ממה שאנחנו מספרים לעצמנו. זה לא אומר שאנחנו חסרי אונים כמו עלה נידף ברוח. זה אומר שאנחנו מוגבלים ואנושיים בסופו של דבר.

וכדאי לזכור את זה – גם כשאנחנו מצליחים, וגם כשהכול מתחרבש.

לעצור או להמשיך?

כבני משפחה מטפלים, אנחנו פוגשים את השאלות האלה לעיתים קרובות.
לפעמים בנקודות משבר, לפעמים כשסוף החיים מתקרב, ולפעמים סתם – כשיש רגע שקט לחשוב.
המסע מלא בדלתות כאלו – כל בחירה היא צומת, כל ויתור מלווה בשאלה “מה היה קורה אילו”?

בצד השני של השאלות הללו מחכה דילמה אחרת:
האם לעצור את הכול, או להמשיך לחיות כרגיל?
האם לטוס לחו”ל כשההורה מאושפז?
האם לצאת לפוסט־דוקטורט כשהמצב מחמיר?

גם כאן אין תשובה נכונה אחת.
כל משפחה שונה, כל אדם מתמודד אחרת.
בעוד אחת תיסע לרילוקיישן, אחר יישאר קרוב כי הוא פשוט לא מסוגל לעזוב. לכל אחת מהתשובות יש מקום בעולם, וכל אחת מהן היא לגיטימית.

כששאלות כאלו עולות, שווה לזכור שני דברים חשובים:

1. רוב ההחלטות בחיים הפיכות.
   גם אם בחרנו בדרך מסוימת – אפשר לשנות, להתחרט, לתקן.
   
2. ברוב המקרים, הנוכחות או ההיעדרות שלנו לא משנות את המצב בצורה דרמטית.
   מה שכן משתנה, זו התחושה שלנו כלפי עצמנו.
   רגשות אשמה, חרטה, מחשבות טורדניות – אלה יהיו בני הלוויה האמיתיים שלנו.
   

ובמקומות כאלה, חשוב לזכור תובנה אחת פשוטה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב:
ד”ר חיים שפירא, בהרצאה ששמעתי פעם, אמר משפט שנשאר איתי עד היום:
“רוב ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים – הן החלטות נכונות.”
למה?
כי אם שרדנו עד עכשיו, כנראה שלקחנו את רוב הפניות הנכונות במסע החיים.

כבני משפחה מטפלים, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.
לא את הכי טוב – אלא את ה”טוב דיו”. וזה המון.

לכל אחד יש את ה”טוב דיו” שלו.
כמו שלכל אחד יש את הדילמה, את הסיפור, ואת התשובה הייחודית שלו לשאלות שצפות.
תסתכלו לעצמכם בעיניים.
תזכירו לעצמכם: עשיתם טוב.
לא מושלם – אבל מספיק טוב. וזה המון.