עצה או חיבוק?

“אולי תדברי עם עובדת סוציאלית?” 
“את צריכה גם לדאוג לעצמך”
“חמותי מטפלת באבא שלה והלכה לאיזה רופא שעשה ממש פלאים. רוצה שאשיג לך את המספר שלו?” 

הם עמדו שם מולה וירו עליה את כל חכמת החיים שלהם. את העצות הכי טובות שקראו במגזין מנטה, במוסף הארץ או אלוהים יודע איפה. כל כולם נופת צופים, מתיקות של רצון טוב וכוונה כנה לעזור, אבל היא הרגישה במטווח וחיכתה שזה יגמר. 
היא יודעת שזה מגיע מכוונה טובה ומאהבה, אבל כרגע היא לא מסוגלת לשמוע עצות. היא רוצה לומר להם רק משפט אחד.
תודה על הרצון הטוב, אבל תסתמו את הפה.
אני לא רוצה עצות. רק רציתי לספר שרע לי על הלב.

כבני משפחה מטפלים אנחנו נתקלים בכל מיני בעיות ואתגרים. בירוקרטיה, רופאים, שיפוץ לבית, מתחים בתוך המשפחה ועוד המון תחומים שאנחנו לא תמיד מבינים בהם. לפעמים אנחנו משתפים אנשים כדי לקבל מהם עצה או הדרכה. בגלל ניסיון וידע שיש להם, או סתם כי אנחנו מעריכים את דעתם.
לפעמים אנחנו סתם משתפים כדי לספר, בלי לקבל משוב או עצה. סתם לספר כדי להוריד אבן מהלב. לפעמים אנחנו כבר לא מסוגלים לשמוע עצות מאחרים. למרות הכוונה הטובה והרצון לעזור, אנחנו פשוט לא רוצים לשמוע. כמו שמשקים עציץ עם יותר מדי מים והוא כבר לא מסוגל לספוג יותר.
זה יכול לקרות כשאנחנו עמוסים מדי, או מרגישים שסיפרנו ליותר מדי אנשים את אותו הסיפור. זה יכול לקרות גם כשאנחנו מוצפים רגשית, או סתם בלי סיבה. אנחנו פשוט לא פנויים להקשיב לעצות.

זה לגמרי שלנו, ולא של אף אחד אחר. הכוונה הטובה של האחר נמצאת שם. העייפות המנטלית שלנו מהטיפול והדאגה כבני משפחה מטפלים נמצאת גם היא. יכול להיות שיש לה את העצה הכי טובה בעולם שלא חשבנו עליה, ויכול להיות שזה רעיון שכבר חשבנו עליו והבנו שהוא לא רלבנטי עבורנו. 
לא תודה. לא רוצים עצות.

למה אנשים אוהבים לתת עצות?

כשאנחנו מספרים על מצוקה שלנו, אנחנו מפעילים רגשית את מי שמקשיב.
בדרך כלל נספר את זה למישהו קרוב, שאוהב ואכפת לו מאיתנו, והבטן שלו תתעורר ותרצה לעזור. הוא ירצה לנסות לפתור לנו את הכאב.
זה צורך כמעט הישרדותי. כמקשיבים, קשה לנו לראות מצוקה של מישהו, והדבר הראשון שאנחנו ננסה לעשות הוא לגרש את הכאב. לא בהכרח כדי לפתור לו את הבעיה, אלא יותר כדי להזיז את הכאב מהעיניים שלנו. או לפחות שנוכל לומר לעצמנו “עשית כפי יכולתך, ועכשיו זו כבר בעיה לגמרי שלו”. לא מתוך רוע או אנוכיות, זה פשוט חלק בטבע שלנו.

אפשרות נוספת היא שאנחנו מניחים שכשמישהו מספר לנו על קושי, הוא מבקש מאיתנו “תעזרו לי לפתור את זה”. זו הנחת היסוד שלנו, ואליה אנחנו מגיבים. 
ויכול מאוד להיות שלאנשים באמת אכפת מאיתנו. הם רוצים לעזור מכל הלב. וזה דבר נפלא, זה משהו שכדאי לחבק ולהתחמם איתו בימים קשים.
אבל, וזה “אבל” גדול, התגובה הזו לא תמיד תואמת לצורך שלנו.
לפעמים, כל מה שאתה רוצה זה להתלונן, לקלל ולספר. סתם כדי לעשות ונטילציה או לשמוע את עצמך מקלל. או כדי שירחמו עליך ויפנקו אותך בגלידה. יכול להיות שעמוק בפנים כשאנחנו מתחילים לספר, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לקבל ממנו. הבעיה היא, שהוא לא תמיד יודע את זה, וזה פתח לאי הבנה וקונפליקט.

פה אחד ושתי אוזניים

יש פתרון פשוט לבעיה הזו, וכל אחד מהצדדים יכול לקיים את התנאים לפתרון הזה.

מצד המספר, פשוט תגידו.
תגידו שלא באתם לקבל עצות או פתרונות, אלא כדי שיקשיבו לכם, אולי קצת ירחמו עליכם ויפנקו אתכם וזהו. לא רוצה עצות. תגידו את זה לפני או ברגע שמישהו מתחיל לתת עצה או להציע פתרון. “עצור, אני לא צריך את זה אלא את ההקשבה שלך.” 
קל, פשוט וחלק.

מצד המקשיבים, תנשמו רגע לפני שאתם מתחילים לדבר.
בא אליכם אדם וחלק אתכם קושי כלשהו. לפני שתנסו לתת לו את מה שאתם חושבים שהוא צריך, למה שלא תשאלו אותו – מה אתה צריך ממני?
מה את מבקשת ממני? סיפרת לי משהו. מה אני יכול לעשות בשבילך עכשיו? את רוצה עצה, שתיקה, חיבוק או קפה ושוקולד?

לפעמים עצם השאלה יכולה לעזור למי שמולכם לעצור את שטף המחשבות והבלגן שיש לו בראש. בשאלה אחת פשוטה כבר עשיתם לו שירות גדול. יכול להיות שהוא ירצה את עצתכם, יכול להיות שלא. האמת היא שלפעמים גם כשלא רוצים עצה, העצירה הזו יכולה לשנות את הסיטואציה, ולהביא אותה לשיח של פתרונות. אבל אז זה קורה כשהצד השני מוכן לזה, כשהם נמצאים בהלך רוח של הקשבה.

שמעתי פעם משפט יפה שטוען שיש לנו פה אחד בלבד ושתי אוזניים כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות.
בואו ננצל אותם כמו שצריך, כי הקשבה היא מתנה נפלאה שאפשר לתת למי שזקוק לה.