אמצע יום עבודה. אמא מתקשרת. לא סימן טוב.
דניאל הסתכל על המסך, בטוח שאמא מתקשרת לספר שאבא שוב נפל והם בדרך למיון. הוא חשב על הלילה המפנק שמחכה לו במסדרונות של תל השומר, ועל אמא שתישן לבד בלילה אחרי שיכריח אותה לחזור הביתה לנוח.
רק שיהיו בריאים.
הוא לא חשב שיטפל בהורים שלו, בטח לא עכשיו, כשהוא רגע לפני הזינוק בקריירה. הוא חשב שיש לו עוד כמה שנים עד שהם יזדקנו. זה כאילו שנרדמתי לשנצ, הוא חשב, רק הנחתי את הראש, וכשהתעוררתי הכל התהפך. אני דואג לאבא ואמא, ולא להיפך.
כשענה לטלפון, אמא אמרה שהכל בסדר. היא רק התקשרה לשאול אם הוא בא עם הילדים לארוחת שבת.
אז הוא חזר לנשום. בינתיים.
יש תקופות כאלה.
שכל צלצול טלפון מקפיץ אותך, וכל הודעת וואטסאפ בשעת ערב מאוחרת גורמת ללב להחסיר פעימה. הגוף והנפש נמצאים בכוננות שיא.
מכירים את זה?
אתם חושבים שזו תחושה לא נורמלית, ושאתם צריכים “להתאפס על עצמכם” ולא להיכנס ללחץ מכל צלצול. תדעו שזה לגמרי נורמלי, ויש לזה סיבה. הגוף, הראש והנפש שלכם מתוחים כמו קפיץ, כזה שנמתח עד קצה גבול היכולת שלו.
תדעו שאנשים שנמצאים בסיטואציה דומה לשלכם, חווים תחושה דומה.
תדעו שלפעמים אפשר להקל על המתח. בטיפול, בשיחה עם חברה או בן הזוג או בהתייעצות עם איש מקצוע.
אל תחמירו עם עצמכם. יש לכם מספיק על הראש.