האם יש מקום לאופטימיות?

בכל מוצאי שבת, היא יוצאת למרפסת הקטנה עם כוס קפה והקצה של העוגה משבת. היא קוראת לזה “סיכום שבועי” או שיחת “יחסינו לאן”. היא עוברת על השבוע שהיה ומסכמת אותו. לפעמים היא מנסה לדמיין איך השבוע הבא יראה. מה ישתבש, מה ילך כמו שצריך ואם תהיה החמרה במצב של אליהו. מדי פעם היא מקווה שאולי משהו ישתפר, אבל היא לא באמת מאמינה בזה. היא היתה רוצה להאמין שזה יכול לקרות, אבל הניסיון שלה לימד אותה שבמצב שלו, יש כיוון אחד בלבד.
למטה.
ועדיין, עמוק עמוק בפנים היא מחזיקה ניצוץ של אופטימיות. היא לא בטוחה שיש לזה מקום, אבל היא עדיין שומרת אותו, שיהיה לימים חשוכים במיוחד.

מה היא אופטימיות?

דרך אחת לתאר אופטימיות היא להרגיש או להאמין שגם אם לא הכל בסדר כרגע, יש אופק ויש תקווה שהדברים יסתדרו. אם התינוק שלך לא ישן בלילה כי יוצאות לו שיניים, ולא ישנת שעתיים רצופות כבר שלושה לילות, אתה יכול להסתכל על אחותו הגדולה ולומר לעצמך “תחזיק מעמד, זה עובר”. אבל כמה אופטימיים אפשר להיות כשמסתכלים על מישהו בסוף ימיו, או לכל הפחות בשנותיו האחרונות?
הרי המצב לא ישתפר, והוא לא יבריא. היא לא תחזור להיות האמא או בת הזוג שהיא הייתה פעם. אז האם יש שם מקום לאופטימיות או תקווה?

אופטימיות, השלמה וקבלה

אולי במקום אופטימיות, אפשר להשתמש במושגים כמו השלמה וקבלה. להשלים עם המצב, לקבל את המציאות ולומר “זה מה יש כרגע”. את המשפט הזה אפשר לומר משני מצבי תודעה. הראשון הוא של כניעה, של “זה מה יש ואין לי מה לעשות יותר”. כניעה שמביאה לחוסר עשיה וצער, ולא תורמת לבריאות הנפשית והפיזית של האדם.

המצב השני הוא מתוך השלמה וקבלה, בלי לכופף את הראש והלב. זה לבוא ולומר למציאות “אני רואה אותך, אני מבין את המגבלות ואת חוקי המשחק, אבל זה לא אומר שזה יכבה אותי”. זה מגיע ממקום של בחירה, שבו אני בוחר להכיר במצב החדש. בוחר לראות איך אני יכול לחיות עם חיוך, משמעות וראיית הטוב שבדברים. ויקטור פרנקל, מייסד גישת הלוגותרפיה, מדבר על טיפול באמצעות משמעות. הוא מזמין אותנו להסתכל על המציאות ועל נסיבות החיים שלנו, גם כשהן קשות ועגומות, ולחפש בהן משמעות. הוא דוגל בכך שמציאת המשמעות היא בחירה ומיומנות, ויש בה את הכוח לשפר את המצב.

גם וגם

ואולי כן יש מקום לאופטימיות, אבל מכיוון אחר, ובמקום אחר. אופטימיות בכך שנתמודד טוב יותר עם האתגרים שלנו סביב הטיפול, ובכך יהיה לנו טוב יותר עם עצמנו. אולי להיות אופטימיים בתחומים שלא קשורים כלל לטיפול.
אולי אפשר להיות אופטימי במקום אחד, פסימי באחר ומציאותי בשלישי. מי אמר שחייבים להיות כל הזמן אופיטימיים?
זה היופי בנו, בבני אדם. אנחנו כל כך מורכבים, כל כך מגוונים, וגם פה אפשר להיות גם וגם.

אז האם יש מקום לאופטימיות?
אפשר לומר שכמו בהרבה שאלות בחיים, התשובה היא “תלוי”.
וכמו הרבה דברים בחיים, זה תלוי בעיקר בנו.