מה הקשר בין פרס נובל ובני משפחה מטפלים?

יש אנשים שטוב שיהיו בצד שלך. פרופסור דניאל כהנמן הוא אחד מהם.
הוא זכה בפרס נובל יחד עם פרופ’ עמוס טברסקי ז”ל על מחקר שערכו בנושא “הכרעה בתנאי אי ודאות”, כשניסו להבין איך בני אדם מקבלים החלטות. מאוחר יותר, כשכתב את הספר “לחשוב מהר, לחשוב לאט”, כהנמן עסק בשתי מערכות חשיבה שרצות אצלנו בראש. מערכת 1 ומערכת 2. הן עוזרות להסביר את הדרך בה אנחנו חושבים, מסיקים מסקנות ומקבלים החלטות. 

מערכת 1 היא המערכת השמישה יותר. היא אחראית על רוב הפעולות שאנחנו עושים על אוטומט. למשל לנהוג בכביש פנוי ומוכר, לצחצח שיניים, או פעולות חיבור פשוטות כמו 1+1.
מערכת 2 היא קצת יותר מורכבת. היא זו שאנחנו מפעילים כשצריך לעשות פעולות מורכבות יותר, שאנחנו לא רגילים לבצע. למשל כשנרצה לחשב את התוצאה של 17*24, או כשיוצאים לעקיפה מסוכנת בכביש לא מוכר. כל פעולה שדורשת מאיתנו יותר ריכוז כי אנחנו לא רגילים לעשות אותה, מפעילה את מערכת 2. כשכהנמן מדבר על פעולות מורכבות יותר, הוא לא מתכוון לריבוי משימות, אלא לפעולות שאנחנו לא רגילים לבצע. 

כשמישהו יוצא לעקיפה מהירה, או פונה שמאלה בכביש עמוס, סביר להניח שהוא לא יענה לנו בזמן ביצוע הפעולה. לא כי הוא מתעלם מאיתנו, אלא כי הוא עסוק במשהו אחר שדורש ממנו את תשומת ליבו. אם נכניס לו משימה אחרת, כמו לדבר איתנו למשל, אנחנו עלולים להפריע למשימה המרכזית שלו.

שגרה, בלגן ובני משפחה מטפלים

כבני אדם, הורים, אנשי מקצוע או כל תפקיד אחר שאנחנו מחזיקים בו, יש לנו שגרה. אנחנו יכולים לאהוב או לשנוא אותה, אבל השגרה מייצגת אצלנו את הדברים שקורים באוטומט. קמים בבוקר, מפזרים את הילדים במסגרות, הולכים לעבודה וכך היום ממשיך וחוזר חלילה. 
זו מערכת 1 של החיים שלנו.
שגרה.

כשדברים דורשים מאיתנו תשומת לב מיוחדת, או כשדברים לא קורים באוטומט, מערכת 2 נקראת לדגל. זה קורה כשמשהו בעבודה משתבש ודורש את ההתערבות שלנו, או כשאנחנו מאתגרים את עצמנו בתחום חדש ולא מוכר. ווזה קורה גם כשאנחנו נכנסים לתפקיד של בני משפחה מטפלים. אלו לא פעולות שאנחנו מכירים, והן לא באות לנו באופן אינטואיטיבי. התעסקות בבירוקרטיה, ניהול תיק רפואי ועוד שלל משימות שמתלוות למסע הטיפול מעמיסות עלינו מעבר לרגיל. עם הבעיות ה”רגילות” שלנו אנחנו יודעים להתמודד, ואז מערכת 2 נכנסת לפעולה אבל רק לזמן קצר. אבל כשזה משהו יותר מורכב ורגשי, מערכת 2 נקראת לדגל לזמן ארוך יותר.

לא ריאלי ולא במקרה

יש בעיה עם שימוש ממושך מדי במערכת 2. כהנמן אומר שזה פשוט לא ריאלי.
שימוש כזה דורש מאיתנו להיות דרוכים כל הזמן, ולדבריו זה לא בריא, לא מעשי ומצריך מאיתנו משאבים גדולים מדי. להיות בן משפחה מטפל זה להיות תמיד בדריכות, גם אם לא באופן מודע. כשמחזיקים בתפקיד כזה דברים מתנגשים. כשכל כך הרבה דברים קורים, אפשר להניח שחלקם ישתבשו, או לא יקרו כמו שתכננו. צריך לזכור שמערכת 2 לא בנויה למולטי טאסקינג, ולא לעבודה מאומצת לאורך זמן. העומס שאנחנו חווים משפיע גם על תהליכי החשיבה והפעולה שלנו.

ובאותה נשימה, צריך לתת לעצמנו קצת קרדיט וחמלה עצמית. צריך לזכור שהמון דברים קורים כמו שצריך ומתוקתקים להפליא. אבל אותם אנחנו לא זוכרים. אנחנו לא מתעכבים עליהם, כי אנחנו רואים אותם כמובנים מאליהם. השיבושים הקטנים הם אלו שצריך להסביר אותם, בעיקר לעצמנו, כי אנחנו המבקרים הכי גדולים שלנו.

זה בסדר

אמנם כהנמן וטברסקי לא חשבו על האתגרים שלנו כשזכו בפרס הנובל שלהם, אבל אין ספק שאנחנו מקבלים החלטות בסביבה של חוסר וודאות. כנראה שכהנמן לא חשב על “בני משפחה מטפלים” כשכתב את הספר שלו, ולמרות זאת הוא עוזר להסביר פן נוסף במסע המורכב. 

מפאת כבודם של הפרופסורים טברסקי ז”ל וכהנמן, אני חייב לומר שקטונתי מלהבין לעומק את דבריהם. זה תיאור שטחי ביותר שמתאר את הבנתי לגבי מערכת 1 ו-2. ולמרות זאת, בפעם הבאה שתרגישו שיש יותר מדי משימות, ולא תבינו איך דברים לא קרו בדיוק כמו שתכננתם, תזכרו שפרופסור כהנמן אומר שזה בסדר. ואם הוא אומר ככה, כדאי להקשיב לו. אחרי הכל הוא זכה בפרס נובל.