הכעס

אני כועס על זה שלא רציתי לטפל בהם אבל אני חייב
כועס על זה שאני צריך לראות אותם עם חיתול
אני כועס על זה שאני צריך לדאוג להם
על זה שהם הפסיקו לדאוג לי
על זה שהפנסיה שלי התחרבנה. רציתי להקדיש את התקופה הזו לעצמי ולא לטפל באף אחד
אני כועס על זה שאני כועס.

אני כועס על זה שהכל נופל עלי
אני כועס כשמנסים לעזור לי וזה יוצא עקום
אני כועס כשלא מבינים אותי 
על זה שלפעמים אני מאבד סבלנות
כועס על אלוהים שהביא אותי למצב הזה
אני כועס כשאני מרגיש שאין לי ברירה אלא לעשות דברים
או כשאני צריך לבטל תוכניות בשבילם.

אני כועס כשהוא מבקש ממני שטויות
אני כועס כשהרופא לא עונה לי כשאני צריך אותו
אני כועס כשאני נתקל בבירוקרטיה מטומטמת
על התור ל”ארומה” בבית החולים
אני כועס על כך שלא מגיע מישהו מטעם המדינה ומחליף אותי
בחיים לא הייתי נותן למישהו להחליף אותי.

אני כועס על ביטוח לאומי, על קופת חולים ואלוהים. לא בהכרח בסדר הזה
על זה שהוא כבר לא מסוגל לדבר
על זה שהיא לא מזהה אותי
על זה שהם נראים כמו צל דהוי של מי שהם היו פעם
על זה שאני לא מצליח לזכור איך הם נראו פעם.

לתת לכעס מקום

הכעס קיים. 
יש כאלה שחווים אותו בתדירות גבוהה וכאלה שפוגשים בו לעיתים נדירות. לפעמים הוא תופס אותנו לא מוכנים ולפעמים אנחנו יודעים מראש שהוא יגיע לבקר בסיטואציה מסוימת. במסע הארוך של בני משפחה מטפלים, אנחנו יכולים לפגוש אותו מדי פעם.
לא תמיד הוא מכוון כלפי מישהו ספציפי, או שאנחנו מאשימים מישהו במשהו. הכעס יכול לפנות גם לאנשים שקרובים וחשובים לנו, וכשהוא ידעך עלולה להגיע תחושה כבדה של אשמה.

הכעס נמצא שם.
אם הרגשנו אותו אז הוא שם, ולא יעזור אם ננסה לחנוק אותו או לכעוס על עצמנו על זה שאנחנו כועסים.
מותר לכעוס. אבל כשהכעס נמצא בפנים, בחושך, הוא עלול לגדול יתר על המידה.
קרל יונג כתב על כך שאנשים חוששים להכיר ב”צל” שלהם, במקומות האפלים שמוסתרים מהאור. הוא דווקא רצה להיכנס לאותם מקומות ולחקור אותם. לתת להם מקום, ולהכניס אותם לתוך האור.

בצורה מסוימת, כעס דומה לאש.
הוא מתלקח ומתפשט מהר בתוכנו. לפעמים הוא יוצא משליטה, וכשזה קורה הוא עלול לשרוף דברים. קשרים עם אנשים שאוהבים, את הקשר שלנו עם מי שאנחנו דואגים לו, ולפעמים גם את הלב שלנו. אש עלולה להיות מסוכנת, וכך גם הכעס. 

דרך אחת להכיל את הכעס ולהתמודד איתו, היא פשוט לתת לו מקום ולא להתכחש אליו.
הוא שם, הוא חלק מאיתנו ואנחנו רואים אותו. ככה, כשאנחנו מסתכלים עליו, יש סיכוי נמוך יותר שנאבד שליטה.
ואולי אולי נרגיש קצת פחות אשמים כשהוא מגיע.