לטפל בהורים קשישים או חולים זה חתיכת חבילה. אף אחד מאיתנו לא אוהב לעשות את זה. אבל גם אם המסע ארוך והמשא כבד, יש הרבה מה להרוויח מהדרך הזו. וזה המסע שלנו – לא של אף אחד אחר.
“כל אחד והפעקלע שלו. כל אחד והחבילה שלו”, היא אמרה בחיוך. “אני מעדיפה את הצרות שאני כבר מכירה. ככה לפחות אני יודעת עם מה יש לי עסק”.
היא הייתה חברה טובה של אמא שלי, כמו אחות. דיברנו על ההתמודדות שלי ושל האחים שלי כילדים שמטפלים באמא ואבא.
היא הוסיפה שאף אחד לא מוכן להחליף את הפעקלע שלו, חבילת הצרות והשמחות שהוא סוחב על הגב, עם אף אחד אחר.
כשהייתי בן משפחה מטפל (או קרגיבר) הרגשתי שיש לי פעקלע ענק. שנאתי להיות המטפל, הבן של. בפעקאלע שלי היו רגשות כמו כעס, רחמים, בושה ואהבה. היו בו גם מטלות שנואות במיוחד, כמו לנסוע לשבת להורים כדי לתפוס את מקומו של המטפל הזר שיצא לחופשה. וגם חלוקת תפקידים עם האחיות שלי, ביקורים עם אצל רופאים.
ורגשות אשם על כל העצבים והכעס.
עברו כבר כמה שנים מאז שהפסקתי להיות בן משפחה מטפל. היום הפעקלע שלי שונה לגמרי. אבל התא הזה של “קרגיבר” עדיין נושם ופועם. היום, פשוט יש בו דברים אחרים: טעמים, זיכרונות, חרטות, תקוות.
המטפל/קרגיבר שבי מגיב כשאני מקריא לבת שלי סיפור או שר לה שיר ערש ביידיש עם מלא טעויות, או כשאני חושב על העתיד שלי ושל המשפחה שלי. כשאני שומע שיר שלוחץ לי על בלוטות הזיכרון או פוגש מישהו עם סיפור שמזכיר לי את עצמי. כשאני אוכל פלפל ממולא עם טעם מוכר.
למרות ששנאתי את הפעקלע שלי, היום אני יודע שהיא צדקה, שלא הייתי מחליף אותו עם אף אחד אחר. ואפילו אם הייתי מנסה, בסוף הייתי אוסף אותו שוב כדי שלא נישאר לבד – הוא בלעדי ואני בלעדיו.
וגם הבלוג הזה הוא הפעקלע שלי. תמצאו בו סיפורים, מחשבות ורעיונות על בני משפחה מטפלים וזיקנה, כלים והצעות להתמודדות, ולפעמים גם מידע שימושי וטכני. אתם מוזמנים להציץ פנימה ולקחת ממנו מה שאתם צריכים.
אהבתי חגי.
מקסים שזה אישי ולא כללי.
אין לנו פקעלה אחר רק את שלנו.