כשאומרים “עוד מעט החגים”, ברור לאיזו תקופה מתכוונים.
משום מה מישהו חשב שזה רעיון טוב לרכז כל כך הרבה חגים בשלושה שבועות, ואנחנו נשארנו לשלם את החשבון. יש כאלה שחווים יותר מתח סביב החגים, ויש כאלה שמרגישים יותר שמחה וציפייה. כבני משפחה מטפלים, החגים יכולים להיות תקופה מורכבת ועמוסה רגשית יותר מהרגיל.
לקראת החג, כתבתי לכם שלוש מחשבות סביב ההכנות לחג.
לזכור, לשחרר ולהרגיש.
לזכור
יש משהו בחגיגיות סביב ראש השנה, סביב ההתכנסות המשפחתית, שמייצרות סביבה טובה ליצירת זכרונות. הם יכולים להיות טובים או רעים, אבל יש שולחנות חג ומסורות שלא שוכחים. כבני משפחה מטפלים, אחת מזירות ההתמודדות היא סביב הזיכרון. איך לשמור על הזיכרון שלו כשהוא היה בריא, ולא רק מימי החולי. איך לגרום לדור ההמשך לזכור אותם כאנשים עם נוכחות ולא כאנשים שפופים וחולים.
לפעמים החגים נותנים לנו הזדמנות ליצור זכרונות נוספים שילכו איתנו הלאה, יהיו חלק מרצף של חיים ולא יאפילו על תקופות אחרות. אפשר לעשות זאת אם חושבים מראש על שולחן החג, ומנסים להתאים אותו לאנשים שיקרים לכם. למשל, מוזיקה ושירים יכולים לעורר אנשים ולהוציא מהם יותר חיוכים ומעורבות בשמחת החג. התאמת שעת המפגש יכולה לאפשר להם להיות מעורבים יותר ופחות עייפים, ואם אפשר שיהיו מעורבים בהכנות, ולו במעט, זה בכלל נהדר.
הצלחתם לייצר משהו יפה?
נסו לתעד אותו. תמונה, סרטון, או אפילו לכתוב אותו על דף באותו ערב כדי שהפרטים לא ילכו לאיבוד.
תיעוד כזה הוא מסוג הדברים שהולכים איתנו הלאה לשנים רבות.
אם כבר מדברים על זיכרון, אל תשכחו את עצמכם. תדאגו שגם לכם יהיה נוח וטוב.
אתם חשובים מאוד מאוד.
לשחרר
כבני משפחה מטפלים, החגים מזמנים עומס שהוא מעבר לעומס ה”רגיל”. מחשבות על איפה ואיך עושים את החג, ומה יהיה הכי טוב בשביל מי שמטפלים בו. לפעמים ההתלבטות קשורה למצב תפקודי שדורש היערכות מיוחדת, או ירידה קוגניטיבית שמשפיעה על ההתנהגות. אולי בכלל הכי טוב יהיה להישאר בבית, בשקט ובנחת בלי לשגע אותו.
לא משנה מה תבחרו לעשות, תנסו לשחרר.
לא לוותר או להיכנע אלא לשחרר.
לשחרר כדי לתת לדברים אחרים להיכנס לשולחן החג ולחוויה כולה. לשחרר כי זה יפנה אתכם רגשית, ויעזור לכם להיות נינוחים יותר. ולשחרר כי יש דברים שנמצאים מחוץ לשליטתכם ועדיף לשחרר אותם מאשר לכעוס עליהם כל הזמן.
לא קל לשחרר, ממש לא. אבל לגמרי שווה את הניסיון.
להרגיש
לא שחררתם.
לא הצלחתם לעשות את שולחן החג ידידותי יותר ואתם עצובים ומבואסים והדמעות חונקות את הגרון.
uאולי הפכתם את כל העולם, הצלחתם להתאים הכל, ועדיין הכאב והעצבות מציפים אתכם.
היי, זה בסדר.
תרשו לעצמכם להרגיש. אם אתם מרגישים עצבות, תנו לדמעות לצאת. לא בא לכם לחייך, אל תחייכו. אם אתם מרגישים בנוח, תסבירו למי שסביבכם למה אתם מרגישים כך, ואולי תקבלו חיבוק או מילה טובה ותמשיכו את הערב. דמעות, כאב ועצבות הן חלק מהחיים בדיוק כמו שמחה, צחוק ואושר. החיים הם לא פרופיל פייסבוק שמראה רק תמונות מושלמות, וזה לבדו שיעור משפחתי חשוב.
לפעמים שמחים ולפעמים יושבים עם “פרצוף תחת”, וזה בסדר.
אני מאמין, שאם נותנים לרגשות להיכנס ללב ולקבל מקום, זה מאפשר להם גם להתנקות ולהתנקז החוצה.
אלו המחשבות שלי לקראת ראש השנה.
מאחל שתהיה לכם שנה טובה ושתמצאו מקום להתחדשות ותקווה.
וגם אם לא תמצאו, זה בסדר. תמיד יש את השנה הבאה.
אם תרצו לשמוע רעיונות נוספים, הנה שני קישורים שאני מוצא אותם רלבנטיים ומוצלחים במיוחד.
מתוך הבלוג של ד”ר דנה פאר – איך נעזור לאדם עם דמנציה להשתתף בארוחות משפחתיות?
הרצאה של עמותת “עמדא” ו”צוהר עד 120″ – חגי תשרי בעולם של דמנציה
שנה יותר טובה