חזה עוף במרינדה או שניצל דפוק דק דק?

הוא ישב במשרד שלו בשקט, והודה על כל רגע שאף אחד לא דופק בדלת כדי לשאול משהו, ועל כך שאין לו ישיבה או פגישה בשעתיים הקרובות. מסך המחשב חשוך, הידיים שלו פרושות על השולחן והוא מביט בהן שקוע במחשבות. המחשבה על האובדן תפסה אותו במפתיע באמצע היום. הוא חשב על מה שאבד ולא יחזור, על מה שהיה ולא יהיה שוב.

אחרי 20 דקות של שתיקה הוא הרגיש שזה הספיק לו. השתיקה הזו היתה בדיוק מה שהיה נחוץ לו באותו רגע, ועכשיו הוא יכול לאסוף את עצמו ולהמשיך את היום.
אבל הוא חשב מה יקרה אם זה יהיה ככה כל יום?
איך הוא יתמודד עם העצבות הזו, עם האבל. האם זה תמיד יהיה ככה, באותה העוצמה או שהזמן יעמעם את הכאב כמו שכולם אומרים.
נחיה ונראה, הוא חשב לעצמו תוך שהוא מושך בכתפיו, העיר את מסך המחשב וניסה לעבוד.

אובדן, עצבות ואבל הם חלק בלתי נפרד מהמסע כבני משפחה מטפלים. גם כשהם עדיין בחיים אפשר למצוא את עצמנו מתאבלים על מה שהיה ולא יחזור. העצבות יכולה ללוות אותנו זמן רב אחרי שהם הולכים מאיתנו, כמו כאב שפועם מתחת לפני השטח ולא עוזב. גם לכאב ולאבל יש מסע ותהליך, והוא נקרא “עיבוד אבל”.

עיבוד אבל (grief work) מבטא את הדרך שאדם עובר בהתמודדות שלו עם אובדן כלשהו. בדרך כלל הקונוטציה הראשונה היא אובדן של אדם קרוב, אבל זה יכול להיות קשור לאובדנים אחרים. אין דרך אחת לעיבוד אבל, ואין “נכון” או “לא נכון” בתהליך הזה, אבל לרוב המטרה הרצויה היא להגיע למצב בו האדם האבל עובר תהליך שבסופו יש השלמה מסוימת עם האובדן והמצב החדש.

עיבוד אבל – שתי גישות

אני רוצה להציע שתי גישות בעיבוד אבל. הן לא הדרכים היחידות, והן לא מבוססות על מודל תיאורטי מסודר, אבל אני מקווה שתמצאו בהן תועלת.

להיות שניצל

הגישה הראשונה היא עיבוד אקטיבי, להיות פעילים ויוזמים בתהליך הזה. כמו שדופקים שניצל כדי שהוא יצא דק ועסיסי, לא משאירים כמו שהוא.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שאנחנו עסוקים באבל ובאובדן, ומנסים למצוא דרכים שיקלו עלינו את ההתמודדות. זה לחקור ולחפור בתחושות וברגשות שלנו סביב זה, ולנסות להגיע לנקודת איזון. זה אומר להיות בתנועה סביב זה, בחיפוש אחרי אותה נקודה שבה נרגיש שאפשר לנוח ולהסתכל אחורה על הדרך שעברנו, ולהרגיש שבעי רצון עם התשובות לשאלות שהנחו אותנו בתהליך.

הן לא בהכרח תשובות “בית ספר” של כן ולא. הן יכולות להיות הרבה יותר מורכבות ומופשטות, אבל בסופו של דבר החקירה והעיסוק שלנו סביב האבל, תעזור לנו להגיע לנקודה בה נוכל להמשיך הלאה עם מה שמצאנו בדרך.

אין פה כוונה לעיסוק אובססיבי שפוגע בכם, אלא לעיסוק במינון בריא שמתאים לכם.

חזה עוף במרינדה

הגישה השניה היא עיבוד יותר פסיבי, בו אנחנו פחות פעילים ויותר מושפעים ממה שהעולם מביא לנו סביב האבל.

קצת כמו נתח חזה עוף שמשרים במרינדה לילה שלם במקרר כדי שיספוג את הטעמים. נותנים לו להיות שם בשקט, והמרינדה תעשה את העבודה.

אם בגישה הראשונה חיפשנו וחקרנו, בגישה הזו אנחנו לא מתעסקים בזה באופן ישיר. אנחנו נותנים לעצמנו לשהות בתוך התחושות שהאבל והאובדן מגלגלות אלינו. קצת כמו כתם לכלוך עקשן במיוחד שצריך השרייה במים חמימים וסבון עד שהוא יתרכך ונוכל לטפל בו.

זה לא אומר שאנחנו עפים ברוח כמו עלה חסר שליטה. ההתבוננות בתהליך היא אקטיבית לגמרי, רק שאנחנו לא גורמים לדברים לקרות. 

יש בגישה הזו יותר מקום להתבונן ברגשות קשים וכואבים. לתת להם מקום ולהרשות להם להשפיע עלינו.

אז מה עדיף להיות?

אף אחת מהגישות היא נכונה יותר או טובה יותר. אף אחת מהן לא מייצגת התמודדות אידיאלית עם האבל שאתם חווים. כל אחת מהן יכולה להתאים לכל אחד בתקופות שונות ובהתמודדויות שונות. לשתיהן יש מקום בעולם. אפשר לנסות לאמץ כל אחת מהן כדי ללכת במסלול של עיבוד האבל.
התפקיד שלכם הוא לבחור את זו שהכי תתאים לכם באותה נקודת זמן.