הריני מקבל על עצמי לקבל את את אלו שאני דואג להם כמו שהם ואת עצמי עם כמה שפחות ביקורת.לזכור מי הם בשבילי לפני הכל – אמא, אבא, בן או בת זוג. לקבל את חוסר השלמות שלי, ולזכור שאני משתדל לעשות טוב.להחליט לזכור גם את עצמי, ולהפנים שזה לא מפחית מהדאגה שלי כלפיהם, גם כשהדברים מתנגשים
“אולי תדברי עם עובדת סוציאלית?” “את צריכה גם לדאוג לעצמך”“חמותי מטפלת באבא שלה והלכה לאיזה רופא שעשה ממש פלאים. רוצה שאשיג לך את המספר שלו?” הם עמדו שם מולה וירו עליה את כל חכמת החיים שלהם. את העצות הכי טובות שקראו במגזין מנטה, במוסף הארץ או אלוהים יודע איפה. כל כולם נופת צופים, מתיקות של רצון
זה פוסט שונה, לא בדיוק בנושא המרכזי של הבלוג אבל הוא חלק מהפעקלע שלי. הוא בן דוד רחוק של בני משפחה מטפלים, או אח שלהם אם להיות מדויק יותר. היום אני לא כותב על קרגיברס או בני משפחה מטפלים. לא על ילדים או בני זוג של. כשמדברים על בני משפחה מטפלים, הדמויות הראשונות שעולות הן בנות
