אטול גוואנדה הוא רופא וסופר, שכתב ספר מרתק וחשוב על הזדקנות – “להיות בן תמותה”. בין שאר הדברים החשובים שהוא כותב עליהם בספר, הוא מציג גרף שמתייחס לסוף החיים. הגרף מתאר איך הזיקנה נראתה לפני כמה עשרות שנים, ואיך היא נראית היום. אם בעבר היינו פוגשים משבר בריאותי משמעותי בתקופת הזיקנה, ההתדרדרות הייתה ניכרת ומהירה ברוב המקרים. כתוצאה מכך, אורכה של תקופת התלות שלנו באחרים הייתה מתקצרת.
כיום, אנחנו יכולים לחיות לאורך שנים רבות עם מחלות שבעבר היו נחשבות לסופניות או חשוכות מרפא, והיום מתייחסים אליהן כאל מחלות כרוניות. בעבר, תקופת התלות, הזמן בו אנחנו זקוקים למישהו שידאג לנו, הייתה חודשים עד שנים בודדות. כיום התקופה הזו יכולה להגיע לחמש, שש ואפילו עשר שנים.
עשר שנים זה הרבה זמן, וזה זמן בו אנחנו צריכים לנהל את המאמץ שלנו. אי אפשר לרוץ מרתון בקצב של ריצת 100 מטר, כי פשוט יגמר לנו הכוח והאוויר. להיות בן משפחה מטפל בתקופה בה אנחנו חיים, זה להיות מוכן לריצה למרחקים ארוכים. זה אומר שצריך לדעת לנהל את קצב הריצה, לעצור לנשום מדי פעם, כי אחרת פשוט לא נחזיק מעמד. לפעמים צריך “לתת ספרינט” בתקופות משבר, ולפעמים צריך לדעת להוריד את הרגל מהגז ולדאוג קצת למלא מצברים.
כוס קפה עם חברים, בינג’ מול סדרה ואפילו לצאת לחופש ולהתנתק לכמה ימים.
ברוב המקרים, העולם לא יתמוטט אם תורידו אותו מהכתפיים שלכם לכמה רגעים.
בעיני, מילת המפתח פה היא “ניהול”, ונפגוש אותה גם בטיפים הבאים.
לנהל את המאמץ שלנו, לנהל את הקצב, לנהל את המשאבים הנפשיים שלנו. אם לא ננסה לנהל את עצמנו, נמצא את עצמנו נשאבים ואבודים.
אז אם אתם בתקופה של ספרינט, נסו לנעוץ נקודות עוגן לנשימה. אם אתם מרגישים שאתם בספרינט כבר יותר מדי זמן, נסו לעצור לרגע, ולחשוב אם יש לכם דרך אחרת להתנהל.
בכל מקרה, תתחילו בלקחת רגע ולנשום כמה נשימות עמוקות.
זו נקודה טובה להתחיל לחשוב ממנה.
על זה נאמר
“אנשים שמים דברים בצד, מגיעים אנשים אחרים ולוקחים”