כש”לא רוצה” ו”זה מה יש” נפגשים

שני קולות.

בצד אחד שומעים את הקול הילד הקטן שעומד ביציאה מהבית וצועק “לא רוצה!”
הוא לא רוצה ללכת לרופא השיניים, לא רוצה ללכת לבית הספר או סתם לא רוצה לעשות משהו שמישהו אחר אמר לו. הוא רוקע ברגליו בדרמטיות, וגם הכתפיים צועקות “לא רוצות!”. אם צריך, הוא נשכב על הרצפה ובועט. הוא לא רוצה הרבה דברים, אבל הוא בעיקר לא רוצה להכיר או להשלים עם משהו שקרה או עתיד לקרות.

בצד השני יש את הקול של המבוגר האחראי. הוא רגוע עם מבט רציני בעיניים. הוא סאחי ומעצבן, עם טון דיבור שקול ומדוד. הוא זה שאומר ש”ככה זה” ו”זה מה יש” וש”צריך להשלים עם המציאות”. והוא יותר מעצבן כי ברור לכולם שהוא צודק. הוא זה שאומר שצריך להמשיך הלאה, לקום בבוקר ולעשות את מה שצריך כי זה הדבר הנכון.

בכל אחד ואחת מאיתנו יש את שני הקולות האלה.

הילד הרוקע הוא זה שמתעצבן על מציאות החיים שנוצרה לו כבן משפחה מטפל. הוא כועס ומתוסכל, הוא לא רוצה את התפקיד הזה. הוא לא רוצה להיות האחראי על ההורים שלו. היא בכלל רצתה להיות בפנסיה ומצאה את עצמה מטפלת בבן זוג שהיה החבר הכי טוב שלה. והיא לא רוצה לא רוצה לא רוצה להשלים עם זה.

אבל הקול השקול והמדוד הוא זה שדוחף אותה כל בוקר מהמיטה ועוזר לה להתחיל את היום. הוא זה שדוחף אותה לסמן “וי” על משימות, ללכת לקופת החולים איתו ולעשות את מה שצריך. הוא זה שאומר לה שזה המצב, ושהגיע הזמן להשלים איתו.

אפשר לפגוש את הקולות האלה בבת הזוג שמטפלת ומלווה את בעלה במקום לחגוג את הפנסיה איתו ובלעדיו. או בילד שהולך להורים פעם פעמיים או שלוש במהלך השבוע, במקום לעשות שעות נוספות. או להיות עם המשפחה או לעשות ספורט. שניהם היו רוצים שהמציאות תהיה אחרת, שהיא תהיה לפי התכנית ושכולם יהיו בריאים. אבל הם עושים את מה שצריך, או לפחות את מה שהם יכולים, כי לפעמים אי אפשר לעשות הכל הכל.

לכל קול יש מקום וזמן

אני חושב שכל אחד מהקולות משרת נקודה חשובה בתפקיד בן המשפחה המטפל.
המבוגר האחראי הוא זה שעוזר לנו לסחוב את עול העולמות על הכתפיים. הוא זה שמרגיע אותנו ומזכיר לנו למה אנחנו עושים את זה, ושיש דברים במציאות שאי אפשר להתנגד אליהם.

בעיני, לילד הרוקע והכועס יש תפקיד חשוב לא פחות. הוא זה שמזכיר לנו שאנחנו כאן, ושאנחנו צריכים מדי פעם להניח את הכל בצד ולדאוג לעצמנו. הוא זה שעוזר לנו לנסוע לחופשה קצרה בחו”ל, לצאת בערב עם חברים ולחזור מאוחר ולעזאזל עם השעון המעורר מחר. הוא זה שנותן לנו להוציא קיטור מדי פעם.

כמו הרבה דברים בחיים, זו שאלה של מינונים. אם יהיה בנו רק אחד מהקולות האלה, נהיה בחוסר איזון. יכול להיות שיש יותר מקום למבוגר האחראי, והילד הרוקע שבנו צריך להתעורר רק מדי פעם. ויש אנשים שצריכים להקשיב יותר לילד הצועק שבתוכם, כדי לא לדעוך ולהישחק.

וכמו הרבה דברים בחיים, האתגר האמיתי הוא להיות קשובים לעצמנו, לתת מקום לכל אחד מהם ולתת מקום לעצמנו.