חגי מלמד

שולחן הסדר של משפחת ארליך ידע שינויים רבים לאורך השנים.אנשים באו והלכו, זוגות התחתנו והתגרשו, ילדים הסתכסכו והשלימו, וגם אחד שנפל בקרב. רק דבר אחד נותר קבוע.שולחן העץ הכבד והרחב של סבא ארליך. אותו שולחן שהוא בנה וגילף בעצמו במשך שנה שלמה, עד שסבתא ארליך הודיעה לו קבל עם ושולחן, ש”אם הוא לא מסיים את

כשהשמש מתחילה לשקוע, ועדיין יש אורות דמדומים, הטווסים מתעוררים.הם עולים על העץ שלהם בקיבוץ ומתחילים לקרוא בקול. בשבילה זו תזכורת – הגיע הזמן ללכת לאמא. היא נכנסת לבית בו גדלה, חולפת ליד כוננית העץ הישנה עם הגילוף המיוחד, כזה שכבר כמעט ולא עושים כמוהו בעבודת יד, ומניחה עליה את המפתחות. אמא כבר יושבת ליד השולחן,

בסוף כל שנה העסק שלה נראה כמו בלגן אחד גדול.דוחו”ת, מע”מ, רואה חשבון, רשימות שלא נגמרות.והכי חשוב – ספירת מלאי.היא סוגרת מוקדם, תולה שלט “סגור לרגל ספירת מלאי” ומתחילה לנקות מדפים, למיין, להחליט מה נשאר ומה הולך. לפעמים מתחשק לה לעשות את זה גם בבית.לסגור מוקדם, לתלות שלט יפה וברור, ולעבור על כל הדברים. כל

בחמש הדקות שעברו מאז שניתק את השיחה עם אבא, הוא הספיק להרגיש כל כך הרבה. הוא כעס, ואז פחד, ואז שוב כעס. ואז התאכזב ובסוף בסוף הגיע העצב. עצב כזה שגורם לו להרגיש ממש לבד, כאילו אין אף אחד שאפשר לבקש ממנו עזרה.הוא יודע שהוא לא לבד בעולם, כן?אבל ברגעים כאלה, כשהכל סוגר עליו, הוא