אטול גוואנדה הוא רופא וסופר, שכתב ספר מרתק וחשוב על הזדקנות – “להיות בן תמותה”. בין שאר הדברים החשובים שהוא כותב עליהם בספר, הוא מציג גרף שמתייחס לסוף החיים. הגרף מתאר איך הזיקנה נראתה לפני כמה עשרות שנים, ואיך היא נראית היום. אם בעבר היינו פוגשים משבר בריאותי משמעותי בתקופת הזיקנה, ההתדרדרות הייתה ניכרת ומהירה

כל טיפ מהשמינייה שהבטחתי הוא חשוב, אבל יש שניים וחצי שהם באמת חשובים.זה הראשון מביניהם. בני אדם, בלי לעשות הכללות, לא אוהבים לבקש עזרה. למה?כי לפעמים, לבקש עזרה גורם לנו להרגיש קטנים וחלשים יותר. אנחנו מרגישים שאם אנחנו מבקשים עזרה, זה אומר עלינו משהו, על היכולת שלנו להסתדר בעולם. כבני אדם, אנחנו שואפים להיות עצמאיים,

יש הרבה טיפים שאפשר לתת לבני משפחה מטפלים, הרבה יותר משמונה. ובטח יש כאלה שמעדיפים לקבל את הטיפים שלהם בשלשות, חמישיות או עשיריות, אבל גם שמונה זה יופי של מספר. באחת ההרצאות שלי, אני מדבר על שמונה טיפים לבני משפחה מטפלים. אחרי שהעברתי הרצאה כזו במהלך השבוע האחרון, ביקשו ממני סיכום של הטיפים. הבנתי שחלקם

להחזיק להחזיק להחזיק.כל הזמן להחזיק. “אז מה שלום ההורים?”את מרגישה את העורף מתכווץ ועונה שהכל בסדר.“ואיך אבא מרגיש?”עכשיו גם שרירי הלסת מצטרפים ומתקשחים, ואת אומרת שהוא בסדר, ואין שינוי מיוחד בזמן האחרון.“טוב, אז תמסרי דרישת שלום ובלה בלה בלה”ואז מצטרפים שרירי החיוך ששמורים למצבים כאלה, כשהדבר האחרון שמתחשק לך הוא לחייך.ואומרת תודה ואמסור ושלום.וממשיכה להחזיק.

פרידה ממישהו קרוב שדאגנו לו היא דבר קשה ומטלטל, ולפעמים היינו רוצים להחזיר את הגלגל קצת לאחור כדי לשנות רגע או משהו במערכת היחסים שלנו עם אותו אדם. כי הרי גם כשזה נגמר, זה לא באמת נגמר. ואז, רגע לפני הסוף, נעמוד כולנו מסביב למיטה הנקייה בחדר הלבן ונחזיק ידיים.נחייך, נבכה ונאמר מילים אחרונות של

זה מרגיש כמו לטפס על הר. הרגליים עייפות, סוליות הנעליים שחוקות לגמרי והתרמיל כבד. יורד גשם והגרביים רטובות ואין לכם זוג ספייר. בקיצור, זה מרגיש חרא.זה לא תמיד מרגיש ככה, אבל יש רגעים או תקופות בחיים כבני משפחה מטפלים שזאת התחושה. עומס, לחץ, עצבים ונראה שאין הקלה או שינוי באופק. בזמנים כאלה, כדאי שיהיה לכם

הוא ישב במשרד שלו בשקט, והודה על כל רגע שאף אחד לא דופק בדלת כדי לשאול משהו, ועל כך שאין לו ישיבה או פגישה בשעתיים הקרובות. מסך המחשב חשוך, הידיים שלו פרושות על השולחן והוא מביט בהן שקוע במחשבות. המחשבה על האובדן תפסה אותו במפתיע באמצע היום. הוא חשב על מה שאבד ולא יחזור, על

על פעמים שהייתי חסר סבלנות,ועל פעמים שביקשת עזרה והתעלמתי.על אותה פעם שהתקשרת אלי באמצע יום עבודה כי רצית שאבוא, ובחרתי שלא לענות כי לא היה לי כוח,ועל הפעם שכעסתי.על פעמים שהעדפתי את עצמי על פניך,ועל הכניסות שלי לבית שלך קצר רוח וממהר. על הפעם שלא לקחתי אותך אלי לשבת למרות שהחלופה היא שבת של בדידות,ועל